מזווית הראייה של מפקדים
כאלה. הקטע הזה קרב אותנו קצת יותר, כי היו תדריכים ותחקירים שרק שנינו עסקנו בהם.
במטלה הזו הרגשתי עם אהוד מאוד נעים. בכל רגע הייתי משוכנע שהוא הבין מה אנחנו
עושים ולא עסק ביצירת רושם. ראיתי שהוא אדם בונה, יצירתי, מוכן לשמוע הערות וביקורת
ואומר מה שהוא חושב. הוא היה אישיות בולטת בדברים חבריים, מקצועיים, ופיקודיים.
בנוסף לכך היו לו נימוסים, אף פעם לא היה שחצן ולא התפרץ, לא טען ״מגיע לי יותר״ או
״למה לא נתתם לי״.
כשפרצה המלחמה ביום כיפור הייתי בבסיס דרומי ואהוד היה בבסיס צפוני. הייתי בתחילת
דרכי בפיקוד על הבסיס, אחרי שתקופה ארוכה שהיתי בלימודים בפו״ם. היו טיסות קשות,
הרבה הרוגים, הרבה נפגעים, כך שהייתי מאוד דחוק עם עצמי ועם הבעיות שלי, עסקתי
יום ולילה בענייני והייתי די סגור במעגל. כמובן שנודע לי על כל מי שנפל... זה נהרג, ואת
זה צריך לחפש, וצריך לדאוג למשפחה, אתה פועל יום ולילה. רק אחרי המלחמה הדברים
האלה חוזרים וצפים.
כשאהוד נהרג, העולם חשך. חשבתי עליו, אבל גם על טובה והילדים וחשבתי שהכי קשה
יהיה ליוסי. אבל מי שלא היה יכול לעמוד בכך, היו ההורים. בזמנו הם גם התלבטו אם
לאפשר לאהוד ללכת לקורס טיס, משום שהם לא רצו שהוא ילך. גאוותם עלתה לשמיים
כשהוא הצליח בקורס ושני בנים טייסים! אבל... איזה סוף עצוב.
דרך יוסי, הכרתי היטב את כל המשפחה. הקשרים שלי עם סימה ובצלאל היו לפעמים יותר
חזקים מהקשרים שהיו לי עם הורי, לפחות בתחום של קורס טיס. הורי ידעו שאני בקורס,
יש לי כומתה כחולה וזהו. הוריו של יוסי ידעו איך הוא המריא ואיך הוא נחת, ואיך החבר
שפשף כנף ואיך זה הצליח - הם היו מעורבים ממש. יוסי ואני היינו הרבה יחד, ותמיד היה
)צוחק,
מזכיר את אהוד: ״שאלתי את אייהוד מה הוא אומר על זה ומה הוא אומר על זה ״
.(wv
מחקה את
יש ליוסי לב ענק. הוא מוכן לתת ולהסביר ולקרב. הוא נאמן למשפחה בצורה בלתי רגילה,
משפחה היא קודש קודשים אצלו. לסימה ובצלאל היתה משפחה מאוד קטנה, כי כולם
ניספו בשואה. למשפחה נאספו הכלות והנכדים וכן אימה של אילנה, שרה, שהיתה בת בית,
ואחר כך גם המשפחה החדשה שטובה הקימה בקיבוץ. כולם נפגשים, מדברים, מקריאים
משהו של תרבות או שירה, מספרים על העבר. זו משפחה מאוד מיוחדת בעיני. אותה
משפחתיות הקרין יוסי גם על הקורס שלנו, קורס 12, ובזכות יוסי נהיינו מאוד מקורבים
אחד לשני. מאז שסיימנו, יוסי, ביוזמתו, דאג שהקורס שלנו יקיים כל שנה פגישה, ולאחרונה
גם כל חצי שנה. יוסי תמיד האיש החי בפגישות האלה, בסיפורים, בעקיצות, בצילומים,
בלהזכיר נשכחות ולספר סיפורים שהיו או אולי לא היו. לפעמים עוסקים במשהו יותר
חינוכי, תרבותי, הכול בזכותו.
אני לא הלכתי לאזכרות של אהוד. גם בין הפיקודים הישירים יותר שלי, היו עשרות שנהרגו.
לא הייתי כזה שמקיים קשר עם המשפחות מעבר לפעם או פעמיים שנפגשתי איתם בהתחלה.
זה כנראה משהו ביני לבין עצמי. כשמתקיימים הכינוסים בהר הטייסים, אני רואה את
המשפחות, מי יותר מי פחות. הייתי שלם עם עצמי, אם כי יש אנשים שעושים במובן הזה
הרבה יותר ממני. אבל בשנה שעברה גאה בי משהו, וחשתי ־ אני מוכרח לנסוע לאזכרה
בנתניה. יוסי כל כך התרגש שבאתי. הוא התקשר ואמר: ״אני לא מבין איך כל כך הרבה
שנים עברו ולא באת אף פעם לאזכרה של אהוד! מאוד כאב לי, אבל הקשר בינינו כל כך
עמוק שלא רציתי לשאול אותך שמא תיפגע, או שמא אני אפגע.״
126
