- השם
להעיר את אהוד
עמוקות על מהות הגבריות, הלוחמנות, ואולי אף הישראליות.
שהצעתי לספר, משמעו להעביר את דמותו ממודוס אחד לשני, של הילד הישן במיטה -
לעומת הגבר הטייס המחונן בשחקים. המעבר אינו קל, כנראה, אבל כשהתרחש, חל ההיפוך
המיוחד הזה שתארה טובה בתבונתה, בעוד שרבים מחברי הילדות של אהוד המשיכו
להתפעם מעצם התרחשותו.
היותו של אהוד חבר טוב, רגיש, אוהב ומתעניין מאוד בחוויותיהם של כמה מהמספרים,
מגלמת גם כן חלק מעולמו הפנימי, האינטימי והעמוק ביותר. כך, למשל, בתיאור המרגש
של נורית את אהוד השכן הנאמן, הנחמד והחייכן, לדבריה, בה תמך כשרמי בעלה היה
בשבי; או בדמעותיו המוצנעות של יהודה, שלא מצא מילים לתאר את האהבה ששררה בינו
לבין אהוד אלא בצורה ריגשית זו - עולים פניו היותר יפים, עמוקים וחמקמקים של אהוד.
לא רק שהגבר הישראלי מתקשה בתיאור רגשות ואינטימיות )ורוב רובם של המרואיינים
היו גברים(, אלא שלא הכול ניתן לתאר במילים, ובמיוחד לא אחרי 43 שנה... כך או כך,
בתרבות השיח של אנשי צבא בעבר או בהווה - וכאלה היו רוב המרואיינים שסיפרו לי על
אהוד - אין הדיבור הריגשי רווח ביותר, כידוע. לעיתים השתמשו בתנועות ידיים לתאר את
הקשר העמוק שחשו כלפי אהוד, כפי שהרבה לעשות זאת יוסי אחיו במהלך שיחותינו.
במעגל השני, לדברי כל המספרים כמעט, אהוד היה חלק בלתי נפרד ממשפחתו. כולם הירבו
לספר על הוריו, סימה ובצלאל, ועל האווירה המיוחדת של המשפחה הקטנה, המלוכדת
בדיונים אינסופיים סביב שולחן המטבח וטקס התה הביתי, משפחה שהיא כל עולמם של
חבריה. רבים ציינו את המעורבות הגדולה של האחים זה בחיי זה, והקרבה יוצאת הדופן
ביניהם לבין הוריהם ־ מה שאולי הפך את האבל על אהוד לבלתי נסבל במשפחתו. החום
והאהבה ששרו על בית זה, שסיפח לתוכו שארי בשר מזדמנים ואפילו זרים כפיצוי על
הקרובים שאבדו בשואה, עולים ברבים מהסיפורים.
דמויותיהם של שני ההורים משורטטות בהרבה כבוד ואהבה על ידי המספרים, אם קרובי
משפחה או ידידים, ובעיקר בזיכרונותיו של יוסי הפותחים את הספר. דמות האם הוצגה
כמנהיגת המשפחה, אישה חזקה, חמה וחברותית, אולם העובדה שהיתה גם פחדנית ודאגנית,
לפי הסיפורים ששמעתי, מוסיפה מורכבות לאישיותה. בסופו של דבר היתה מאוד גאה
בבניה הטייסים, כפי שציינו רבים. האב מוצג באופן יותר חד ממדי, כאיש עבודה בעיקר.
הלכידות המשפחתית והעשייה המשותפת של יוסי ואהוד כבנים התבטאה בבגרותם
במעורבותם המגוננת בחיי הוריהם, בענייני העסק והדיור שלהם. קשה לדמיין את הרגע
הנורא שבו יוסי נדרש לספר לאמו ולאביו על נפילתו של אהוד. יוסי לא הרבה במילים
בתיאור רגעים אלה, ולא אמר דבר על רגשותיו, או על תגובתם של ההורים, אך דווקא
העדר המלל מעצים את תחושת הכאב והאסון הנורא. בתיאור השנים הבאות, הידרדרותם
של שני ההורים באבלם ובזיקנתם מוצגת בכאב.
סיפוריהם של כמה מהמרואיינים על משפחת חנקין בשלמותה, ובמיוחד על יוסי, אף שאינם
עוסקים במישרין בדמותו של אהוד, גיבור הסיפור, מגלים היבטים עמוקים מאוד בזהותו
ובאישיותו. אהוד גדל ותפקד עד יום מותו בתוך המטריצה הדחוסה של משפחתו הקרובה,
אליה הצטרפו אשתו טובה וילדיו ארנון ועודד, וכן אילנה רעייתו של יוסי וילדיהם. הסיפור
הראשון שסיפר לי יוסי, עוד טרם הפעלתי את רשם-הקול, היה על חשבון הבנק המשותף
של בצלאל, סימה, יוסי ואהוד, מתוכו נוהלו תקציבי שלוש המשפחות. האזכרות השנתיות
לאהוד המתקיימות עד היום ברוב משתתפים, מעידות על לכידות משפחתית זו, שגרפה
לתוכה חברים ומפקדים, לכדי קהילה קרובה הנפגשת בקביעות אחת לשנה סביב קיברו
12
