אהוד שלי
נתן את ההיסטוריה המקיפה ביותר של דמותו של אהוד גם במשפחה וגם בחיל האוויר.
למרות שניסה לא להגזים, להיות אובייקטיבי ומציאותי, העלה תמונה מלאה צבע ורגש,
לעיתים בתנועותיו ובקולו יותר מאשר במילים שהשמיע. זו התמונה שמצייר אח אוהב
ואבל, ואין באפשרותנו אלא לקבל אותה בתור שכזו. אכן, אורית, בתו של יוסי מדגישה
את זהותו כאח שכול, וכך באמת הצטייר לי בשיחותינו. מתוך גישתו של יוסי בעת הזאת,
ועצם היוזמה שלו לכל המבצע, ברור שיש לכתוב ספר על אהוד, להנציח, לזכור.
מנגד בא ארנון, הבן, בעמדה בלתי מתפשרת ואומר: אם לא התמונה האמיתית המלאה,
שכוללת גם דברים רעים וקשים על אבי; כי גם אני לא מושלם, ואין אדם מושלם בנמצא,
מוטב לוותר על כל מאמץ הזיכרון והשחזור הזה. במילים משלו אמר: אני רוצה הכול, שלם
ואמיתי! האם אין זו אמירה של הילד היתום שרוצה את אביו בחזרה? אכן אמרתי לו
בשיחתנו כי בקשתו זו היא היא היתמות בעיניי. מי שאביו גידל אותו אינו חש בחסר האמת
הזה, בעוד שהחסר שלו אמיתי, והאמת שלו חסרה. המסקנה המתבקשת מעמדתו של ארנון
היתה בעיניי לעזוב את כל הפרוייקט הזה... במילים אחרות, ארנון מביא לכל המקבץ את
הפרספקטיבה הביקורתית, שואל מה אנו בעצם עושים, את מה או את מי אנחנו מנסים
להעיר או לעורר, האם זו אמת, ואם לא - מדוע אנחנו עוסקים בסיפורים? תשובה מסויימת
לדילמה עמוקה זו נמצאת בדברי אחדים מהטייסים המספרים כי חייו ומותו של אהוד
הפכו למיתוס של מצויינות והקרבה בחיל האוויר. האם המיתוס דרוש לנו ומה תפקידו?
בין שני הגברים מצוייה טובה בעמדה יותר מתוחכמת, שאומרת - יש מקום לזכור, גם אם
לאו דווקא בדיבור מרובה. אני זוכרת היטב, היא אמרה. אני מנסה )ומצליחה כנראה( לזכור
עם מינימום הפרעה של הרגש, ובה בשעה להמשיך בחיים הללו שעלו בגורלי כמיטב יכולתי
והמיטב הזה הוא הרבה מאוד במקרה שלפנינו. גישתה הבסיסית של טובה בעיניי היא: כפי
שעמדתי מול העבר היא מורכבת ומציבה סטנדרט גבוה מאוד של התמודדות, כך גם הראייה
שלי את אהוד היא מורכבת, רב צדדית, ובכך אולי אני עונה לבקשתו של ארנון - שיהיה
סיפור אמיתי ושלם.
ארשה לעצמי להגיד כאן כי הבן ואימו דומים בפרפקציוניזם שלהם, אם לא בסגנונם. )אגב,
היו שתיארו את סימה אימו של אהוד כפרפקציוניסטית בתחומים אחרים...( בעוד הם
מצטיינים בשתקנותם, יוסי קולח בדיבורו, וכך מייצגים שלושה אלה את גבולות השיח
בקצותיו. המסר המשפחתי שיש לחשוק שפתיים ולשתוק על אהוד למעלה משלושים שנה,
שאסור להעיר אותו, עבר והדהד באופן סמוי בין השלושה, כשכל אחד בחר בשתיקה זאת
מתוך מגמה להגן על יקיריו מפני כאב מיותר.
עתה אולי הגיע הזמן להעיר את אהוד באמצעות הסיפורים הרבים ששמעתי, הזיכרונות
החדים וגם המעורפלים של ידידיו וקרוביו, ורגשות הכאב והגעגוע, ההערצה והצחוק
שהתעוררו במהלך השיחות. אני מודה לכל המשתתפים במבצע על הכנות והפתיחות שגילו,
ועל ההזדמנות שניתנה לי להציץ לעולמם.
עמיה ליבליך
יפו, מאי 7002
15
