צעירים מאהוד
ישראל פרנס
עברו הרבה שנים, ואני לא זוכר הרבה...
ההכרות שלי עם אהוד היא בשני פרקים נפרדים. היא התחילה בשנת 9691, כשהקימו את
טייסת 96. אני הייתי בקורס הראשון של הפאנטום שהתקיים בארץ והייתי טייס מאוד
צעיר בטייסת אז. אהוד, לעומת זאת, היה הרבה מעלי: הוא בא מארצות הברית והיה סגן
מפקד הטייסת. אחרי שנים אחדות, בבית הספר לטיסה, היינו בצוות האווירובטי יחד
שמונה חודשים. שם טסתי איתו הרבה. לקראת מסדרים וגם ליום העצמאות היינו מכינים
מטס וטסים חודש מרוכז של אמונים יומיומיים. כך, למרות שאהוד לא היה מדריך ישיר
או מפקד שלי, היכרנו היטב.
נתחיל מהפרק הראשון, בטייסת 96. הייתי טייס מאוד צעיר ואילו אהוד ואביהו היו ברי
הסמכא, שבאו מארצות הברית והביאו את המידע על הפאנטום, מטוס חדש. הם היו בעינינו
אז פיגורות, שדברו דברי אלוהים חיים! אהוד היה רב סרן ואביהו היה סגן אלוף כבר, אנחנו
כטייסים צעירים הערצנו אותם.
הם הסתובבו עם חומר כתוב, עם מדים יפים, מסודרים, לקחו כל דבר ברצינות, כמו שצריך.
בשבילנו, שהיינו שייכים לתרבות המקומית, הם ניראו זרים קצת. אני זוכר שאהוד על
הקרקע היה מאוד רציני. היה הולך עם תיקים, יושב וחושב ומדבר במקצועיות. אבל באוויר,
בעיקר בזמן קרבות אוויר, הוא היה מאוד ילד, זאת אומרת הוא לא אהב להפסיד ומאוד
חשק בניצחון. אני חושב שאהוד בנפשו היה ילד. הוא רצה תמיד לנצח. היה לו גם חוש
הומור משלו.
כידוע יש חלוקה די ברורה של טייסים בין אוויר-אוויר לאוויר-קרקע. אהוד היה איש של
אוויר-אוויר. זה מה שהוא אהב ובזה היה מאוד טוב. אני חוזר ואומר - הוא לא אהב
להפסיד.
זכורה לי למשל טיסה אחת שפעם טסתי עם אהוד במטוס, כשרק הקימו את הטייסת. חבר
שלי, יפתח שדמי ואני - שנינו צעירים - ישבנו בנווטים בקרב אוויר בתאים האחוריים אצל
אהוד ואביהו. זה היה קרב בין מפקד הטייסת והסגן שלו, אביהו נגד אהוד - דבר שהפסיקו
לעשות אחר כך, וגם אז לא היו עושים הרבה, כי לא רוצים לעורר תחרותיות כזו בתוך
הצוות. בכל אופן, ישבתי בתא האחורי של אהוד, וראיתי את הקרב עם אביהו, שהיה מאוד
פראי, ובעיניי היום - מאוד ילדותי. זאת אומרת, אף אחד לא יכול היה להפסיד בקרב הזה,
אסור היה להפסיד. שניהם גם לא התחשבו במגבלות המטוס שניסח חיל האוויר באותו
זמן... ובעיקר - זה היה קרב בין שני אנשים שהתנהגו באוויר אחרת לגמרי מהאופן בו
התנהגו על הקרקע.
אינני אומר את זה לגנאי. היה בזה הרבה חן, כל עוד שזה נגמר בשלום. על הארץ הם הקרינו
מקצועיות מאוד חזקה, שרכשו בארצות הברית - של ארגון וסדר, איך בונים טייסת ואיך
מנהלים אותה. אבל באוויר, נשארו בהם התכונות האישיות הבסיסיות שלהם. כך ראיתי
את אהוד כבעל שתי פנים - טייס אוויר-אוויר מאוד טוב, המוביל של הטייסת, שמאוד לא
אהב להפסיד, מצד אחד. ומצד שני - על הקרקע מאוד רציני ויסודי. השילוב הזה יכול
להיות מסוכן, לפי דעתי, אבל אם אתה טוב, אתה יכול להתגבר על הסכנה הזו.
באמת אהוד נהרג במבצע של אוויר-קרקע, שהוא לא כל כך אהב... אני זוכר שבאותו יום
הוא היה מאוד מתוח ומוטרד. כך אני זוכר אותו מהבוקר לפני שיצאנו לפעולה - אבל כולם
158
