אהוד שלי
הרגיש שהוא יצליח. אבל זו היתה טעות! עובדה. כך ניתחנו את העניין הזה בטייסת. חשתי
ביקורת, אבל לא כעסתי עליו. לא יכולתי אלא להצטער על אהוד והצער היה רב מאוד.
פרט לעניינים המרכזיים האלה, הקשורים לרמתו של אהוד בטיסה, אני יכול להוסיף שהוא
אהב לטוס, זה היה טבוע בו. כמו שהוא דיבר על המשאית, אז פי עשרות מונים על המטוס,
על כל אקט בטיסה. כל אקט כזה היה מקבל אצלו ביטוי עסיסי, בתיאור, במילים, ראית
שזה בא מבפנים, זה חי ותוסס. בשבילו זו היתה אהבה אמיתית, לא אמירות סתמיות.
כשהיינו באמריקה יחד באמון הפאנטומים, גרנו בהיספריה, עיירה שכל בית היה בערך חצי
, הקקטוסים האלה. אם היה דשא,
Joshua trees-1
קילומטר משכנו וביניהם מדבר אבנים
זה היה חצץ צבוע בירוק... אנחנו באנו לפני המשפחות, היינו בקורס אנגלית ואחר כך נסענו
ברכב לשם. כל אחד חיפש בית למשפחתו ורצה לארגן אותו לקראת בואה. הסתובבנו עם
מתווכת. ראינו שלושה-ארבעה בתים ואהוד הגיע לבית אחד, קצת יותר יקר מהשאר, והוא
ננעל עליו ואמר: ״זהו!״ הבית ישב על רכס והשקיף על מגרש הגולף למטה... מיד חשתי
שהוא מלביש אותו בתוכן אישי - איפה טובה תהיה ואיפה ארנון, איך הוא ישחק פה, עוד
לפני שהוא ידע שהבית הזה מוצע להשכרה, הוא כבר נתן לבית צביון, נתן לו חיים, בנה
את המסגרת המשפחתית שתחיה שם יחד. זו הלחלוחית שכל כך אהבתי באהוד.
זו היתה תקופה נינוחה ונעימה. היתה הידיעה שאנחנו הולכים להביא מטוס שחלמנו עליו
שנים, מטוס חדש, הטוב בעולם, שישנה את כל מצבנו במזרח התיכון. הפאנטום באמת
הביא ממד חדש לאזור והיתה לנו תחושה מאוד טובה בגלל זה. אבל באותו זמן בארץ היו
דווקא המון הפלות, המיראז׳ים הפילו מטוסים על ימין ועל שמאל במלחמת ההתשה.
בארצות הברית היו מדווחים על כך. היינו חוזרים מטיסה ראשונה ב-01,11, והאמריקאים
כתבו לנו על הלוח: ״כבר 11 בבוקר ועדיין אין דווח על הפלות בארץ!״ זו היתה האווירה.
כולנו הרגשנו הפסד. גם אהוד חש ככה והוא ידע לבטא זאת.
המדריך האמריקני שלו היה המדריך הכי צעיר שהיה לנו, סגן, בחור חמד. אולי הוא היה
יותר צעיר מאהוד אפילו. כתוצאה מהישיבה איתו יחד בקוקפיט של המטוס, הוא העריץ
את אהוד. אהוד היה יכול להגיד לו כל דבר והוא היה עושה. הוא פשוט נדהם מהאדם הזה
אהוד, איך הוא מתנהג, איך הוא מטיס, איך הוא...ממש העריץ אותו.
היו לנו עוד שני מפגשים מעניינים בחיל האוויר. אהוד הפיל את המיג הראשון בפאנטום.
כשחזרנו ארצה עם הפאנטומים, היינו בטייסת 102, טייסת 96 לא קמה עדיין. התחלנו כולנו
יחד בחצור ונכנסנו שם לפעילות מבצעית. בתחילה לא ששו להכניס את הפאנטום היקר
הזה לקרבות אוויר. רק בלחץ שלנו הסכימו שנעשה פיטרולים ואם ניכנס - אז ליעף אחד
של טיל ולצאת. לא להיכנס לקרב הדוק כמו המיראז׳ים. להסתלק, לא להסתבך.
יום אחד, בלחץ שלנו יצאנו לפיטרול לאיזור שכינינו ״טקסס״, שם היו קרבות אוויריים
יזומים, כדי להפיל מטוסי אויב. הם נכנסו למלכודות וכל יום הפילו המיראזיים 01-8-6
מטוסים, ממש כך. יום אחד נתנו לנו סוכרייה - לפטרל בגובה נמוך, בזמן שהמיראזיים עשו
קרבות אוויר גבוה מעלינו. היינו שני פאנטומים, אני הובלתי וחנקין היה מספר שתיים שלי.
טסתי עם עייני ואהוד טס עם לוס, כמדומני. בשלב מסויים שמעתי בקשר שיש קרב אוויר.
אני שואל את הבקר, הוא אומר: ״לא, אתם לא נכנסים. זה לא בשבילכם. אין אישור״.
פתאום אני רואה גבוה מרחוק שני מיכלי דלק נופלים. אמרתי: פה הקרב, היכן שהמיכלים
נופלים. ובלי שום אישור, בלי לדווח - נכנסנו הוא ואני בשקט. משכנו ל-000,02 רגל, ישר
למעלה. באמצע הגובה עייני נעל, עשינו יירוט, התהפכנו ב-000,02 רגל והנה שני מיגים
לפנינו. זה היה אינטואיטיבי! ואז קרתה לי טעות. היה איזשהו שינוי שרצינו להכניס למטוס,
והיה כבר מטוס אחד ששינינו אותו, ועליו טסתי. אני לוחץ על הטיל, ולא יוצא שום דבר!
155
