אהוד שלי
את ההורים. לא תאמנו עם יוסי ונסענו לנתניה. סימה ובצלאל כבר גרו אז בדירה הגבוהה,
דירה ענקית שנראתה ממש לא מתאימה להם. נכנסנו לבניין ולמטה היה פתק על דלת
הכניסה, ״מבקשים לא לבקר״. כבר נגמר השבעה, אבל הם כמובן היו עדיין באבל - ומבקשים
לא לבקר אותם. מה עושים! עלינו בכל זאת. כמה הם שמחו לראות אותנו! כאילו המשיח
הגואל בא. בדירה המשמימה הזו ישבו שני אנשים מבוגרים, עם איזו קרובת משפחה, בתוך
האבל שלהם... הביקור שלנו נעם להם מאוד. סימה כבר לא היתה בריאה, לא ידענו בדיוק
מה איתה.
באותה תקופה כשחזרתי מהשבי, יוסי היה ראש מחלקת אמצעי לחימה ולפי בקשתי קיבלתי
תפקיד בכיר במחלקה הזו. היינו שם יחד כחצי שנה, עד שיוסי נעשה מפקד בית ספר לטיסה,
תפקיד שהתאים לו מאד. כולנו היינו אז בשנה הכי קשה בחיינו ולא היתה לי הרגישות
לראות את יוסי כבחור שאיבד את אחיו. יוסי קיבל אותי נפלא, אי אפשר היה לעשות זאת
יותר טוב. הוא התייחס אלי בצורה מדהימה ונשארנו חברים מאוד קרובים עד עצם היום
הזה.
לסיום אספר לך אנקדוטה עליזה. אני נספח צבאי ואנחנו גרים בוושינגטון ויוסי לוקח את
אבא שלו לטיול באמריקה. הם הגיעו אלינו ונשארו לישון אצלנו כמה ימים. יוסי עשה עם
אבא שלו טיול מדהים באמריקה, כל הכבוד ליוסי על המחווה. בצלאל היה אדם נפלא,
יהודי יקר מאין כמוהו. פשוט, צנוע, מינורי, אבל יחד עם זה חכם, חריף שכל, פיקח, עם
הומור יוצא מהכלל.
בצלאל אומר: יוסי, לא נקנה מתנות לילדים? לא, אנחנו החלטנו, לא קונים כלום!!! בתקיפות.
)מנחם צוחק(
אני אומר לו: יוסי, מי זה החלטנו?
אז הוא אומר: אני ואבא שלנו החלטנו ש -
אמרתי: אבל אבא שלך רוצה לקנות.
- לא!!!
אמרנו: בצלאל, אני אשאר עם יוסי, תיקח אתה את אסתר, תרדו העירה ותיקנו מתנות
לילדים.
בסוף כולם היו מבסוטים מהמתנות. האבא הזה היה חמוד, באמת משהו!
151
