חברים להכשרה בארצות הברית
מטיסה ועושים תחקיר, המדריך של אהוד היה מסתגר איתו בחדר לבד ואהוד היה מסביר
לו מה צריך לעשות ואיך הוא עשה ומה השגיאות של המדריך... אהוד היה זה שמלמד אותו!
כי מרגע שטייס משתלט על עניין הטסת המטוס, הרי עניין הניצול שלו במלחמה בתרגיל
כמו קרב אוויר כבר שייך לידע הכללי, ליכולת הכללית שלו - ובמובן הזה אהוד היה יותר
מנוסה וידע להילחם יותר טוב מהמדריך.
היינו שם כ-002 אנשי חיל האוויר, רובם הגדול טכנאים. חץ היה המפקד של כל המשלחת,
המפקד הבלתי מעורער שלנו. אבל אהוד מאוד בלט בחבורה. הוא היה טייס מעולה וחוץ
מזה בן אדם נחמד מאוד. בכל זאת, בעיניי יוסי היה נחמד ממנו. אהוד היה אדם רציני,
חסר לו האלמנט השובבי, הליצני של יוסי. וגם יוסי יודע להיות רציני, כמובן.
גם באמריקה לא נוצרה קרבה גדולה ביני לבין אהוד, אף על פי שהיינו חברים. לא גרנו
באותה עיר שם ולא היינו צוות אחד בטיסה. אמנם הם היו מביאים את ילדם ארנון לשחק
עם קרן שלנו, שניהם היו בני שנתיים בערך באותה תקופה. ארנון היה ילד חמוד, שמנמן
כזה... אבל אהוד נשאר בשבילי תמיד האח של יוסי.
גם את טובה הכרתי רק באופן שטחי למדי. היא היתה שלישה בטייסת הווטורים שלנו.
שלישה זה תפקיד מנהלי. לוקחים בחורה בת 91 והיא צריכה לנהל לכולם את העניינים!
טובה היתה מסוגלת לזה, ואפילו עם חיוך ובשובבות. היא היתה אז טומבוי, שובבה נורא,
ובכל זאת נשית. זכור לי שכולם חיבבו אותה בטייסת.
כשחזרנו ארצה, היינו ארבעה חודשים יחד בטייסת 102 בחצור ואז יצא לי קצת לטוס עם
אהוד. גם כשהקימו את 96 טסתי עם אהוד בגיחת תקיפה במצרים, באותה שרשרת של
אירועים שבה בסוף נפלתי בשבי.
לבסוף, כשנפלתי בשבי, יש לי הסיפור המפורסם על השיחה האחרונה שלי עם אהוד. מצאתי
את עצמי שוכב על האדמה במצרים, פצוע. בקושי הצלחתי להוציא ביד אחת את מכשיר
הקשר לחירום, הקמתי קשר, ואז הייתי צריך למסור קוד מסויים, אות קריאה מיוחד
שמתחלף כל חודש. בתוך המהומה הנפשית שלי באותו רגע ניסיתי לקרוא לעצמי בשם
הנכון, משהו כמו ״אני מספר 2 של חציל 1״, התבלבלתי ואמרתי: ״מדבר מנחם עייני!״
)צוחק( ומי שענה לי היה אהוד. הוא היה בטיסה באותה משימה. טסנו שיירה של כעשרים
מטוסים, שתי טייסות, זוג אחרי זוג בהפרש של דקה אחד מהשני. אהוד היה אחד המובילים
בשיירה והוא היה באוויר. אני מניח שהתקיפות כבר נגמרו, כי חץ ואני היינו הזוג הראשון
שנכנס למצרים. עד שנכנסנו וחזרנו ונפלתי, זה עניין של דקות, כל השיירה חלפה, וגמרו
לתקוף. אולי קלטו אותי גם אחרים, אבל בכל אופן אהוד היה הראשון שענה, והוא נשאר
על הקו.
דיברנו. הוא רצה לדעת מה קורה. פעם היתה לי הקלטה של השיחה הזו אבל היא אבדה.
אמרתי לו שאינני רואה את חץ, אבל אני רואה איפה נפל המטוס, סיפרתי לו שאני פצוע
ושוחחנו די ארוכות, עד שהחיילים המצרים הגיעו אלי.
סא ״ ל שמ ו א ל חץ ד ל
מבכירי טי י ס י הק ר ב של
חילהאוויר. נשלח לארה״ב
בראש המשלחת של עשרת
ל ק ל י ט ת
ה ל ו ח מ י ם
הפאנטום.
פיקד על טייסת הפאנטומים
102, מיום קל י ט ת ם בארץ
ועד לנפלו בקרב ביום 81
ביולי 0791, בעת תק י פ ת
סוללות טילי קרקע-אוויר
במצרים. נווט הקרב מנחם
עיני, שהצליח לנטוש את
המטוס הפגוע, נפל בשבי.
עמיה: הוא לא אמר לך שינסו לחלץ אותך?
מנחם: אני לא בטוח, אבל יכול להיות שאמרתי לו שאין טעם, כי אני נמצא באמצע מחנות
צבא מצריים ומכל צד ראיתי חיילים מצרים סביבי. אמרתי לו: ״הנה הם באים, מתקרבים
אלי במשאית, תמסור דרישת שלום בבית״. ובזה נגמרה השיחה. ניתקתי את הקשר כי הגיעו
החיילים. זו הפעם האחרונה שדיברתי איתו בחיים.
שלוש שנים אחר כך, חזרתי מהשבי ושמעתי שאהוד נהרג. אסתר ואני רצינו ללכת לבקר
150
