אהוד שלי
ואהוד... או קיי, חשבתי. הם שני אחים, כנראה זה טבעי, אם כי במשפחתי לא היו דברים
כאלה.
אחר כך התחלנו ללמוד בטכניון, ארבע שנים היינו יחד, מאוד קרובים ־ ואז היכרתי גם
את אהוד. דמותו של אהוד מצטיירת לי דרך היחס של יוסי אליו. זו היתה תופעה: שני
אחים, אחד שש שנים מבוגר מהשני ואתה רואה בעליל שהצעיר הוא זה שאומר את המילה
האחרונה. לא שמעתי את אהוד שואל את יוסי עצה, וההפך כן שמעתי. לפי דעתי, לאהוד
היתה במשפחה דומיננטיות מוחלטת.
שאלתי את יוסי איך הוא יכול להסביר את התופעה שבחור בן 02-91 עם כל האגו של בחור
בגיל הזה וטייס, מתייחס לאחיו הקטן בן ה-21 או ה-41 כחבר קרוב. אמרתי ליוסי: ״יש
לי תחושה שאם היה לי אח קטן ממני ב־6 שנים, לא הייתי מסתכל עליו בכלל בתקופה
הזו! יש בנות, יש חתיכות, יש חברים, אז מה לי ולאחי הקטן!״
יוסי אמר שהוא מייחס את זה לגיבוש המאוד אינטנסיבי שההורים שלו נתנו להם כמשפחה.
יוסי מאמין בזה. אבל בעיני זה בכל זאת תמוה. המשפחה הזו והיחסים ההדוקים בין כל
הארבעה, היתה מין ״שוק״ תרבותי בשבילי.
לא היכרתי את אהוד ממש. לא היתה קירבה רבה בינינו. כנראה שאהוד ראה אותנו
אסתר:
כחברים של יוסי. בהשוואה בין אהוד ויוסי, יוסי היה מוחצן, הגלוי בין השניים. גם לי, כמו
למנחם, היה מוזר לראות שיוסי, עם הנוכחות שלו, הפופולאריות שלו והמוחצנות שלו ־
בעצם הקשיב לאהוד. בתקופה שיוסי ואהוד ומשפחותיהם היו בסביבתנו התרשמתי כל
הזמן מכך שהיתה אהבה גדולה של יוסי אל אהוד, ואחריות גדולה של אהוד כלפי יוסי. זו
היתה בעיניי מערכת שבה אהוד מגונן על יוסי, כנראה מילדותם, והמערכת הזו לא השתנתה
כשהיו מבוגרים.
נכון. בדרך כלל האח הגדול מרגיש אחראי לאח הקטן, אלא פה היה היפכא מסתברא.
מנחם:
ויוסי לא היה בכלל זקוק שישגיחו עליו! אם כי הוא אוהב עד היום שילטפו אותו.
בכל אופן היתה שם כנראה מערכת יחסים מילדות שלא השתנתה כשהתבגרו. הם
אסתר:
היו מאוד מלבבים. באחת מחופשות הנופש באנו לבקר את סימה, כשכבר זכינו להיות בחוג
מבקרי סימה בנתניה, וזה היה מראה מאוד מלבב. יוסי מצחיק ומבדח והיא מתמוגגת כל
הזמן.
ועכשיו, משהו על אהוד. היינו יחד במשלחת הפאנטום באמריקה. זה היה המפגש
מנחם:
המהותי הראשון בינינו, שלא דרך יוסי. בקורס נוצרו צוותים של זוגות קבועים ובן הזוג
שלי היה אביהו בן נון. נדמה לי שבן הזוג של אהוד שם היה הנווט שאול לוי, שגם נהרג
איתו, וגם אחרי תקיפה בירדן נטש איתו פאנטום בפעם הראשונה בהיסטוריה של חיל
האוויר הישראלי.
אהוד התבלט בקבוצת הטייסים, בכל העשירייה שלנו, בצורה שבה הוא התנהג באוויר. הוא
היה יוצא דופן, טייס מאוד החלטי ואגרסיבי, באספקט חיובי של המונח - כי הטייס הוא
לוחם, חלק מכלי המלחמה. את המטוס, כמו אוטו, אפשר לנהוג בעדינות או באגרסיביות.
אפשר לעשות ״חראקות״ עם המטוס, לא במובן של התנהגות עבריינית, אלא כטייס שנלחם
עם המטוס שלו בהחלטיות ובנחישות גדולה. בקרבות אוויר, טייס כזה מביא את המטוס
שלו מאחורי המטוס היריב ויורה עליו. אהוד מאוד בלט ביכולות אלה. אחרי שהיינו חוזרים
149
