אהוד שלי
רצו ליצור תחרות בינינו. עשינו רדיפה בשורה, פעם הוא הוביל ופעם אני. בשני המצבים,
כשהוא היה לפני או אני לפניו, אף אחד לא עשה טעות והמטוסים עשו את כל מה שהם
יכלו לעשות. מבחינת המגבלות של המטוס, המיצוי של הטיסה היה מקסימאלי. עברנו על
המגבלות, אבל זה לא משנה, הרשינו לעצמנו כי באמת הרגשנו טוב מאוד על המטוס.
חזרנו בתחושה טובה, בסיפוק רב, כי ידענו שעשינו טיסה יוצאת מהכלל. ניצלנו את המטוס
לאיכויות הכי גבוהות שלו. אני זוכר עד היום את החיוך של אהוד - חיוך שביטא שהיה
שם מיזוג מאוד מוצלח בין טייס למטוס, שהטייס מיצה את המקסימום שהיה יכול לעשות
באותה טיסה. אני לא זוכר את המילים שאהוד אמר אחרי הטיסה, אבל אני זוכר אותו
מתאר את ההרגשה, איך אתה חש את המטוס, איך אתה יושב בתוכו, איך אתה שומע את
הרעשים של המנוע ואתה כאילו מתמזג עם המטוס. ההתמזגות המקסימלית הזו הניבה
תחושה של מיצוי מקסימלי.
הנקודה השנייה שבה נשארה לי תחושה חריפה מאוד על אהוד היא כבר ממלחמת יום
כיפור. אני הייתי אז מפקד הטייסת, מפקד חדש ואהוד היה מוביל בכיר בטייסת. נניח מה
שהיה בשבת כרגע. ביום ראשון בבוקר יצאנו למטס מתוכנן, כפי שתוכנן מראש. יצאנו
בשמינייה למצרים. אני הובלתי אותה והוא הוביל את הרביעייה השנייה. תקפנו, היפלנו
שני אווירונים - שניהם הופלו על ידי הרביעייה של אהוד - התארגנו שוב למבנה וחזרנו
לטייסת. בינתיים שינו את כל התכניות ובמקום להמשיך בדרום, פקדו עלינו להפציץ בצפון.
לי כמפקד טייסת היה רק עוד מנהל לחימה אחד שהכין את המטס לגולן וכשנחתנו, המטס
הזה כבר היה בהכנות, בתדריך ליציאה. במבנה שלי היה אהוד ושם הוא נהרג.
אני רוצה להתמקד במה שזה גרם לטייסת. חנקין נפגע ונפל! מספר שתיים שלו, סחף, חזר
וסיפר מה ראה - וברור היה לנו שהוא ושאול ניספו. עובדה זו השאירה מועקה קשה מאוד
בטייסת, בעיקר אצל הטייסים הצעירים. וזאת בגלל העובדה שאנחנו הטייסים בונים
לעצמנו קווי הגנה מסויימים. קו ההגנה הבסיסי ביותר הוא ״לי זה לא יקרה״, הבנוי על
עשרת חברי המשלחת,
נווטים וטייסים
במפעל מקדונל-דגלס
153
