קטעי זיכרונות
מתון שיחה עם חנה
הוא היה אוהב לישון הרבה והיה קם מאוחר מאוד. סימה היתה מעירה אותו כמה פעמים,
היתה ניגשת אליו, ״אהוד, קום, אהוד קום! אתה מאחר לבית הספר״.
- ״אמא בסדר, אמא בסדר״.
לפעמים הייתי נכנסת לחדר שלו, כשכבר הייתי מוכנה לצאת לאולפן: ״אהוד, אני הולכת,
ואתה עוד לא קמת!״
- ״זה בסדר, יש לי אופניים, אני אקפוץ על האופניים לבית הספר״.
מתון שיחה עם יהודה
אחד הסיפורים הבולטים על אהוד זה כמה הוא אהב לישון. ליתר דיוק ־ כמה קשה היה
להעיר אותו. חוויות השינה של אהוד, לכל מי שישן איתו בחדר, היו אין סוף של אירועים.
להעיר אותו בבוקר היה ממש סיפור קשה.
שעון מעורר על יד המיטה לא היה מספיק. הוא היה שולח את היד, סוגר אותו, ונרדם
בחזרה. ישנו בחדר אחד, והיו מקרים שהייתי צריך לרדת לפניו, ולו עוד היתה חצי שעה
לישון. זה היה הולך ככה: אני מעיר אותו כבר שיתעורר. ״אהוד, תקום, תקום״.
הוא לא קם.
אני מושך אותו ביד, הוא מתיישב, נשכב בחזרה.
אני מושיב אותו עוד פעם, מוריד לו את הרגליים מהמיטה, והוא יושב כאילו קם. ואז אני
הולך מהחדר והוא לא הגיע לטייסת בזמן!
מחפשים אותו, איפה אהוד, פה ושם.
והוא: ״למה לא הערת אותי!״
אני עונה: ״אתה ישבת כבר, דיברנו כבר״.
הוא לא זכר כלום.
מתוך שיחה עם ברון
כיון שתמיד ישנו באותו חדר, הסיפור הכי בולט שיש לי על אהוד זה כמה היה לו קשה
לקום בבוקר. כשכבר היינו מדריכים, היה צריך לרדת לטייסת בשבע וחצי, ואי אפשר היה
להעיר אותו. הייתי משתגע - איך אפשר להעיר את אהוד? אני זוכר את זה עד היום. הוא
היה יושב על המיטה, היה מוריד את השעון ושם אותו על הרצפה ליד המיטה. ״אהוד, קום!
אהוד, קום! כבר שש וחצי, רבע לשבע!״
אהוד מרים את השעון)בקול ישנוני( ״לא, רק רבע לשבע, תן לי עוד עשר דקות״.
אני: ״בוא, תתגלח, קום כבר״.
״לא, רגע״.
אני זוכר שהיתה לו מכונת גילוח רמינגטון חשמלית. ״אני אתגלח בדרך לטייסת״, היה אומר
לי.
6
