אהוד שלי
מתוך שיחה עם ישראל
מהפרק הזה, אני גם זוכר שאהוד היה איש שקשה היה מאוד להעיר אותו, הוא אהב מאוד
לישון בבוקר. סדר היום היה שאת אימוני הצוות האירובטי היינו עושים לפני שבית הספר
לטיסה היה מתחיל לעבוד, מאוד מוקדם, ואהוד מאוד לא אהב לקום מוקדם, הוא אהב
לישון. לדעתי הוא היה בחור שאהב לחיות, וידע לחיות. השינה שלו היא בעיניי חלק
מהילדותיות הזו שהזכרתי קודם. עד היום, בעיני טיסה היא מקצוע לילדים, לא כל כך
למבוגרים...
הרבה פעמים היינו מגיעים לאמון, יורדים לתדריך, ורואים שאהוד איננו. אבל אף אחד לא
כעס. ידענו שצריך לקחת את הטנדר, לנסוע לשיכון, להעיר את טובה אשתו, כדי שהיא תעיר
אותו. היית מחכה בחוץ, שומע תנועה שם בבית, תזוזות, ואהוד היה קם. הוא היה יוצא,
מגיע מיושן לגמרי, נותן תדריך כאילו מתוך תנומה ־ עד הרגע שהוא נכנס למטוס. כשאהוד
נכנס למטוס, הוא היה במאה אחוז עירנות. הוא השתנה לגמרי ברגע שישב במטוס, ואז הוא
ניהל את המלחמה כמו שצריך. המעבר החד הזה היה מדהים: עוד רגע לפני זה הוא ממש
ישן שינה עמוקה, אבל ברגע שישב בפנים, התניע את המנוע, אהוד היה מתחיל לדבר בערנות
מאה אחוז, וכבר היה מוביל את השמינייה.
מתוך שיחה עם עמית
הוא היה ישן חזק והיה קשה להעיר אותו. הוא עצמו היה מספר על זה סיפורים, למשל איך
בתורנות ברפידים העירו אותו פתאום עם סירנה, והוא רץ חצי ישן למטוס באור הבוהק
של הבוקר במדבר, ונפל לתוך תעלה שהיה צריך לדלג מעליה.
מתוך שיחה עם אריק
היתה תקופה שהוא היה בא להצבות חירום, רחלי לא היתה בבית, ובתוקף החברות שנוצרה
נהגתי להזמין אותו לישון אצלנו. שוב התגלה אהוד הבסיסי, המקורי: דובון. עד שהוא היה
מתפשט, עד שהוא היה מתקלח! הוא היה נכנס לישון במיטה לידי אחרי יום טיסות, חמוץ
כזה. ״לך להתקלח, אהוד!״ הוא אמר: ״כן, כן״ אבל נפל נרדם. ולהעיר אותו - אי אפשר
היה! תרגיל, גיחות מבצעיות, כוננויות - הוא ישן. אני צוחק, הופך את המיטה, מטלטל אותו,
מושך אותו, מוריד לו את השמיכה, שופך לו קצת מים על הפרצוף - והוא היה ממשיך לישון.
לא יאומן! אצלי, אם היתה לי למחרת גיחה, כבר ישנתי דרוך. השעון לא הספיק לצלצל -
וכבר קפצתי. והוא לא! למרות שכבר היה טייס מנוסה, מוסמך 4-3 שנים כטייס! זה מאוד
הפתיע אותי. מצד אחד הוא היה לוחם, אלרטי, נחוש, דרוך, מצד שני היתה בו דוביות
ילדותית. זה לא הלך ביחד!
* * * * *
7
