חברים להכשרה בארצות הברית
עשרת הט י י ס י ם
הישראלים
)עומדים( בק ו ר ס
הכשרה לפ א נ ט ו ם
בארה״ב.
אה ו ד עומד
משמאל. המדריכים
האמר י ק נ י ם ,
כורעים
את זה, ונותנת היסט. בפאנטום, טווח הכוונת מכוון על ידי המכ״ם, כי ככל שהטווח של
המטרה יותר גדול, גם ההיסט צריך להיות יותר גדול. אולם, לפעמים המכ״ם אינו מופעל
ברגע הקרב, מסיבות שונות ואז ישנם שני כפתורים המופעלים על פי הערכת הטייס את
הטווח, אחד נותן לכוונת טווח קבוע של 006 מטר, והשני של 003 מטר. הטווחים האלה
הוגדרו על ידי האמריקנים.
אהוד לחם על הנקודה הזו: למען חינוך הטייסים הצעירים צריך לשים טווח של 052. התזה
הזו ניצחה בסופו של דבר, דרשנו את השינוי וקיבלנו אותו מהאמריקנים. אם כן, אפשר
להגיד שטווח מכני 052 בפאנטום, זו התרומה האישית של אהוד לפאנטום.
לכן אני זוכר אותו כ׳קטר׳. טייס צעיר, מאוד רציני, לוחם עד הסוף. זו בערך ההגדרה. מישהו
שאתה אומר: איתו אני מוכן ללכת עד הסוף. אין בעיה. אמנם צריך לחכות עד שהוא יהיה
מפקד טייסת ועד שהוא יהיה מפקד בסיס, או מפקד חיל אוויר - אבל זה בהחלט מהאנשים
שיש מה ללכת איתם. המסלול שלו היה ברור, הוא היה בשורה ראשונה באמצע, ללא כל
ספק. אחרי שחזרנו ארצה בסוף אוגוסט 9691, היינו יחד בטייסת 96. אבל לא היה זמן פנוי
לקשרים במלחמת ההתשה. הפאנטומים הגיעו בחמישי לספטמבר. עוד לפני שהגיעו
הפאנטומים, הספקתי לטוס על סקייהוק במסגרת הלחימה. כשהגיעו הפאנטומים, היה
צריך להכניס אותם כמטוסים חדשים ולהמשיך לפתח מערכות. היינו מאוד עסוקים. אהוד
ואני היינו טסים כל יום מרמת דוד לחצור ליום עבודה בטייסת וחוזרים בערב. אני עוד
הייתי חוזר לקיבוץ הזורע, כי שם גרנו והוא גר בבסיס.
אחרי זמן מה, בגלל הלחץ והעומס, לא הייתי מצליח להגיע הביתה להזורע והחלטנו לעבור
לגור בבסיס. עברנו באפריל בערך וקיבלנו דיור ממש מול אהוד וטובה. כידוע לך, הדירה
שלנו עוד היתה בארגזים בזמן שאני נפלתי בשבי.
החיים שלנו בטייסת היו אינטנסיביים מאוד. אם כן, המפגש שלי עם אהוד היה בבניית
טייסת 96. אביהו היה המפקד, אהוד סמ׳׳ט אי ואני קצין מערכות - כל אחד עוסק בדברים
שלו והקשר הוא ענייני, מלא, ורצוף. אולם אני לא זוכר ממנו שום דבר! זיכרונות מיוחדים,
140
