אהוד שלי
כמו שאתה לא מקשיב לפעימות לבך כל יום, אבל הן
;
ציוריים אין לי. אלה פשוט החיים
שם כל הזמן. בילינו 51 שעות כל יום יחד בטייסת, אבל או שאני הייתי באוויר, או שהוא
היה באוויר, או שהיינו עסוקים בתפקידים שונים. אפשר להגיד שהטייסים בטייסת הם
כמו אברים של גוף חי. כל אחד עושה את תפקידו, כולם קשורים יחד, אבל לא מודעים
אחד לשני. הידיים אינן מדברות עם הרגליים, אבל עובדות כל הזמן יחד. זה אבסורד, אולם
אין לי שום זיכרון קשיח מתקופה זו, נשאר רק סיפור 052 המטר של הכוונת...
לנורית יש הרבה יותר סיפורים אישיים, אני מניח.
נורית
הכרתי את אהוד באמריקה, כשנסענו יחד במשלחת ב-9691. בהתחלה היכרתי יותר את
טובה, עם ארנון, הבן הגדול, כי אנחנו הנשים, נסענו אחרי הגברים. למען האמת, בארצות
הברית לא נפגשנו כל כך הרבה, כי גרנו בעיירות שונות. רמי, אני והילדים גם טיילנו בלי
סוף, והם - פחות. אבל טובה ואני היינו נפגשות ובתור קיבוצניקית ממעגן מיכאל היתה
לי איתה שפה משותפת והתיידדנו. היא היתה בחורה נהדרת, אישה מרשימה ואהוד היה
ברקע, כמובן. כשחזרנו לארץ, גרנו באותו בסיס ברמת דוד. רמי ואהוד היו באותה
טייסת, ואהוד גר בבית ממש מולנו. טובה ואני היינו נפגשות הרבה. אני כבר
הייתי אז בהריון מתקדם עם התאומות, בתחילת החודש השמיני וטובה, שהיתה
בעבר מטפלת תינוקות, היתה בודקת לי את הבטן תמיד ואומרת: ״נורית, יש לך
פה שניים״. הייתי אומרת: ״מה פתאום, אמרו לי אחד!״ והיא בשלה: ״יש לך
שניים!״ בסוף אמרתי לה: ״טובה, אם יש לי שניים, אחד הולך אלייך״. והיא
ענתה: ״תזכרי מה שאמרת לי!״
בתקופה הזו היינו בקשרים מאוד קרובים וגם אהוד כבר נכנס לתמונה. היינו
יורדות יחד לערבי טייסת ואהוד או רמי היו לוקחים אותנו, היינו גם שומרות
אחת לשנייה על הילדים. זו היתה תקופה מאוד קצרה כי לאחר חודשיים בדיוק
רמי נפל בשבי.
אחרי שרמי נטש את מטוסו, ב-03 ביוני 0791, אהוד וטובה לקחו עלי אפוטרופסות.
היתה לי בטן ענקית. היה לי הכול קשה, לנעול נעליים, לעשות כל דבר בבית
והייתי כבר עם שני ילדים קטנים. השכנות בינינו נעשתה ממש קרובה. הם דאגו
לי להסעות, לכל מה שצריך, עשו בייבי סיטר על הילדים. טובה ואהוד ממש
דאגו לי כל יום. הם וזוריק שהיה מפקד הבסיס, היו הקרובים לי ביותר.
כל יום טובה נכנסה לראות מה נשמע. היא אמרה לי שכשאני אסע לעפולה ללדת, אחד
מהם ייסע אתי, או שאחד מהם ישמור על הילדים, מה שאני אגיד. הם העמידו את עצמם
, ומעכשיו כל יום עברתי בדיקות אם אני בסדר... )צוחקת(
stand-by^
לרשותי
ביולי, יורם אחי סיים קורס טיס. בדיוק ביום שרמי נטש הוא גמר את המבחן האחרון.
ב-21 ליולי היה מסדר הסיום שלו. התחילה הבעיה איך אני מגיעה לשם עם בטן כזו ענקית.
ההצעה של זוריק היתה שאני אגיע בטיסה. אהוד התנדב, או שנידבו אותו, להטיס אותי
בצסנה עם נטע ואמיר, להשתתף בסיום. אהוד רק אמר לי: ״את מבטיחה לי דבר אחד,
שאת לא יולדת לי במטוס״.
אמרתי לו: ״אל תדאג. אני בעצב יולדת בנים, זה הולך אצלי לאט״. הגענו לטקס סיום
הקורס ואכן לא ילדתי. בלילה הוא החזיר אותנו לבסיס.
בשלישי לאוגוסט, בשעות הערב, התחילו צירים. אמא שלי בינתיים הגיעה כבר לרמת דוד.
היא נשארה עם הילדים, טובה היתה איתה בקשר ואהוד לקח אותי ברכב לעפולה. הגענו
141
