אהוד שלי
נורית ורמי הרפז
השיחות עם רמי ועם רעייתו נורית התקיימו בנפרד. רמי• היה קצר
וענייני, ואכן התמקד בתקופת ההכשרה המשותפת בארה״ב. לנורית
זווית הרבה יותר אישית, שנגעה ליחסי השכנות עם אהוד
היתה
וטובה בזמן שרמי היה בשבי.
אהוד צעיר ממני. אני מקורס 52. אמנם הוא היה חניך שלי בקורס האימון המבצעי, ב-ע10,
הוא עבר דרכי, אבל לא זכרתי אותו בכלל. בסך הכול, אני מחובר לאהוד מהפאנטומים.
כשארגנו את המשלחת להביא את מטוסי הפאנטום מארצות הברית, אהוד יצא איתנו. שם
במשלחת נפגשנו למעשה בפעם הראשונה.
אהוד וטובה היו משפחה צעירה, עם ילד קטן אחד. אנחנו היינו כבר עם שני ילדים. הבסיס
, גרנו
George Air Force Base^ ,
שבו התאמנו נמצא במדבר מוהאבי, קליפורניה. שם
בעיירה שכוחת אל ליד הבסיס, היספריה. כל משפחה שכרה לה בית משלה. המרחקים בין
הבתים בעיירה היו עצומים, אבל לכל אחד היתה מכונית ונפגשנו. למעשה אני פגשתי הרבה
את אהוד, ונורית - את טובה, במפגשים של הנשים.
הרושם שקיבלתי אז מאהוד היה של בחור צעיר עם תנופה. בין טייסי חיל האוויר אפשר
להבחין ב״קטרים״, שרצים קדימה וגוררים אחריהם את כל הרכבת של הטייסים הרגילים.
בסוף ישנם קרונות נחשלים, שכל פעם נושרים ויורדים. אהוד היה בהחלט מהקטרים וזאת
גם הסיבה שהוא נבחר למשלחת הפאנטום. אני הייתי הרבה יותר מבוגר ממנו בגילי, אבל
נחשבנו פחות או יותר באותה רמה, כי אני הייתי שש שנים משוחרר מחיל האוויר וכשחזרתי
לשרת, הייתי פחות או יותר ברמת הפיקוד שלו. כשתכננו את התפקידים לטייסת הפאנטום
96 שבצפון, אביהו היה מתוכנן כמפקד, אהוד - סמ״ט אי, ואני - קצין מערכות.
באמריקה היו לי עם אהוד הרבה פגישות מקצועיות בנושא הפאנטום. בפעם ראשונה נכנס
לחיל האוויר מטוס קרב דו-מושבי ואחת המשימות
שמוטי הוד הטיל עלינו בזמן שנסענו, היתה להוכיח
לאמריקנים שהפאנטום יכול להיות חד-מושבי,
כלומר שאפשר להטיס אותו חד־מושבי. היה צריך
לקחת את כל הפונקציות של הנווט, ולהעביר אותן
לטייס וכך לאפשר מבחינה תפעולית להפוך את
הפאנטום למטוס חד מושבי.
בעניין הזה היו לנו המון דיונים על פרטים טכניים.
פרט אחד הוא ממש קריטי ונוגע לכוונת, אסביר
לך זאת בצורה פשוטה ככל שניתן: בזמן שהמטוס
מתמרן ורודף אחרי מטוס אחר, כוונת אוויר-אוויר
באופן אוטומטי יוצרת את ההיסט, על מנת
שהכדורים יפגעו למרות התנועה. הכוונת מחשבת
139
