אהוד שלי
אביהו בן נון
אביהו בן נון היה מפקדי של אהוד גם במשלחת ללימור
בארצות הברית ותיאורו הוא מעין גשר לפרק הבא
הפאנטום
בספר.
הכרתי את אהוד רק לקראת היציאה לארצות הברית. אני בשלוש שנים מבוגר
ממנו, לא טסתי איתו או הדרכתי אותו לפני כן, אבל שמעתי עליו, שנינו טסנו על
מיראז׳ים.
כשבנינו את הקבוצה לנסיעה לאמריקה, תוך כדי מלחמת ההתשה, שמוליק חץ
ואני נבחרנו כמי שאמורים להיות אחר כך מפקדי הטייסות של הפאנטום, כשיוקמו,
והיינו מפקדי המשלחת. בשלב המיון של הצוות היינו כבר די בעניינים. בחרו את
הטייסים הכי טובים ואת האנשים הכי מתאימים בחיל האוויר ליציאה הזו. מפקדת
חיל האוויר בחרה את עשרת אנשי הצוות שייסעו ואנחנו לא ערערנו על אף אחד
מאלה שנבחר. כולם היו ברמות גבוהות, חלקם די צעירים, אנשים שיקבלו אחר
כך תפקידים בטייסת תחת פיקודו של חץ או שלי.
המפגש הקרוב שלי עם אהוד התחיל, אם כן, בארצות הברית. כבר בקורס המקדים
שבו למדנו אנגלית, אהוד בלט. הוא בלט כאדם, שם לא היו טיסות. התנהגותו מול
הזרים ומול החברים בקבוצה היתה יפה. ראו שהוא אדם חושב, והיה רספקט גדול
למה שאמר. אילו עשו שם סוציומטריה, הוא וודאי היה מגיע למקומות נכבדים
מאוד.
מרגע שהתחילה ההכשרה לפאנטום התבלטו תכונות נוספות שלו - ראשית כל,
רמת הטיסה שלו היתה מהטובות ביותר שטסתי איתן אי פעם. במקום שהוא ילמד
מהם, המדריכים האמריקאים כולם רצו לטוס עם אהוד, כדי ללמוד ממנו איך הוא
עושה מה. החל מהטיסה השלישית או הרביעית שלו על המטוס, הוא כבר עשה
דברים שהאמריקאים פערו פה. לא רק הם, גם אנחנו - לא כולנו היינו טייסים
כאלה! הוא היה טייס בעל כושר טיסה טבעית, תחושה טבעית של המטוס, הבנה
טובה של כל המרחב האווירי, כלומר של ההיתקלות בשלושה ממדים ולא בשניים,
וחלוקת קשב מצוינת. בכל אלה הוא עלה על רוב האנשים שהכרנו, והיו בינינו
האנשים הכי טובים.
היה בינינו ״קליק״ מהרגע הראשון וכבר בקליפורניה דיברנו הרבה שעות, ישבנו
ותכננו איך נקים את הטייסות בארץ. עלו שאלות בסיסיות לגבי הפאנטום, בעיקר
בנושא של איש הצוות השני בפאנטום, הנווט, שלא היה מפותח עדיין. עד אז היו
נווטים כמעט רק במטוסי תובלה, או במשימות צילום. בעצם, משם היינו צריכים
לשלוח את המסר איך להכשיר את הנווטים למטוסי קרב. בחיל האוויר היתה אז
תפיסה שטייס אחד מספיק ואפילו יותר טוב, כי עובדה - כך זה פעל במיראז׳.
אהוד ואני שוחחנו הרבה על הדילמה הזו, איך להכשיר את הנווטים, איך להתייחס
אל הנווט כאיש צוות לכל דבר. זו גישה שתופסת עד היום בחיל האוויר: לנווט יש
כותב
השמי י ם הם הגבול
בספרו
הצוותים
אליעזר )צ׳יטה( כהן
המשיכו בינתיים את אימוני ההסבה
בקליפורניה ... הלב היה בחזית התעלה
שהתלקחה, והראש בטיסות האימונים.
עמיתיהם האמריקנים חשו כלפיהם
סימפתיה ושותפות גורל. על לוח המודעות
נתלה הדיווח היומי של מספר המיגים
שהופלו בקדמת סיני. יותר משהיה להם
ללמד את הישראלים, הם חשו במהלך
הקורס כי יש הרבה מה ללמוד מחניכיהם
עתירי הנסיון בלוחמת אוויר. במיוחד
מאהוד חנקין, הצעיר שבחבורה.
בארץ הכירו את השד הזה בחליפת הלחץ
ולא התפלאו כשצורף לצוות האירובטי
של החיל, מחווה חריג למדריך מתחיל
בבית הספר לטיסה.
בבסיס ג׳ורג׳ ראו אותו מסתגר בחדר
התחקירים עם מפקד הקורס בסיומה
של אחת הטיסות הראשונות על
הפאנטום. האמריקנים הצטיינו
בתחקירים שיטתיים ויסודיים, אבל
התחקיר הזה נמשך זמן רב, וחץ התחיל
לדאוג. כעבור שעה ארוכה נראו השניים
יוצאים מהחדר שמחים וטובי לב.
הסקרנות המקצועית אכלה את חץ. אהוד
העניק לו אחד מחיוכיו המקסימים. ״ירדנו
מטיסת קרב אוויר-אוויר ראשונה שלי
על המטוס,״ הוא סיפר בקולו הבוטח,
הטבעי ללא שמץ של שחצנות. ״בכל
הקרבות או שהצלחתי להישאר לו על
הזנב, או שהצלחתי להשתחרר ממנו תוך
שנייה ולשבת לו על הזנב...״
המדריך, לשעבר טייס פאנטום במלחמת
וויטנאם הפך לידידו הטוב של אהוד.
131
