מזווית הראייה של מפקדים
שהוא כל כך רצה ושאהוד היה אמור לקבל...
בשיחותי עם אשר שניר, אמרתי לו ״אם משום מה דברים ישתנו, אתה מספר שתיים, ואתה
תקבל את התפקיד״. אבל לא חלמנו על מלחמה אז! וכך, תוך כדי המלחמה, עמדתי בהבטחתי.
אגב, שניר מת שנים אחר כך מסרטן, ואילו אבשה, השלישי המצטיין מדור זה - התנגש באוויר
במטוס אחר ונהרג... זה מה שקרה עם השלישייה הזו, שהיתה מאוד טובה. לצערי, כל השלושה
אינם. בספר שכתבתי, ״נץ בשחקים״, המספר את סיפור הדור שלנו בחיל האוויר, תמצאי הרבה
רקע על הנושא.
זה מסכם מה שאני יכול לספר על אהוד. אני רואה לנגד עיני את הפרצוף שלו, את החיוך שלו,
את צורת ההליכה שלו... הוא היה בחור שמח. מאוד הערכתי אותו ונקשרתי אליו. ההכרות
בינינו היתה של מפקד-פקוד, לא של חברים שהלכו יחד לשתות בבר. אבל היה המבט של הדור
שלנו שמסתכל על הצעירים, ובעיני, מכל הדור הזה אהוד היה הבולט מכולם. ברור שתמיד,
אז יותר מהיום, יש לדור הצעיר רספקט למפקדים. אתי אהוד לא היה בוודאי כמו שהיה עם
החברים שלו. אבל יחסית לפקודים אחרים, היה לו ביטחון עצמי, היו לו דעות משלו, הוא היה
מאוד חברותי, דיבר אתי בחופשיות - הוא לא שידר דיסטאנס ממפקדים וזה היה היופי בשיחה
שבינינו. דיברנו הרבה, על תכניות, על הכול, שיחות חברים בגובה העיניים. הוא לא התרגש
מזה שאני המפקד וזה מה שמצא חן בעיני. היה תענוג לדבר איתו. פינטזנו יחד איך באמת אני
אתן לו את המדיניות ואיך הוא יבצע. דיברנו על דברים מאוד יפים שקשורים לטיסה, לחינוך
לוחמים, ועוד. טייסת 911 היתה מאוד מיוחדת והוא ראה את הפיקוד עליה כאתגר. הוא תפס
הכול, המשיך את המחשבות שלי והתלהב. את זה אהבתי מאוד. כזה היה אהוד בשבילי.
עם יוסי נשארנו בקשר כל השנים, אם כי לא קשר של יום יום. זה גם כן קשור לעניין אהוד...
בתשיעי לחודש אוקטובר 37, יום רביעי בשבוע, בזמן מלחמת יום כיפור, שהיה יום קשה מאוד,
נדרתי נדר. באותו יום, רק בגולן, רק בסקייהוקים, איבדנו 51 מטוסים. היינו אז במצב הכי
גרוע שלנו במלחמה.
בקבוצת פקודות לקראת חצות בתל נוף, פתחתי ואמרתי: ״ראו, אנחנו נמצאים במלחמה מאוד
יקרה ומאוד מורכבת. כשאני אומר מאוד יקרה ומורכבת זה רק במונחי אובדן, בדם. אין ספק
שננצח, למה? כי אין לנו ברירה. האמריקאים יכולים להרשות לעצמם להפסיד בוויטנאם,
בקוריאה, כי זה עשרות אלפי קילומטרים מהבית שלהם. אנחנו נלחמים על הבית. אין לי ספק
שננצח, אבל זו מלחמה יקרה ויהיה בה אובדן חיים, זה ברור לנו. אני נודר עכשיו נדר שאת
אלה שנפלו, שאנחנו עכשיו כל כך צריכים, לא נשכח לעולם.״ והמשכתי את התדריך המבצעי.
איבדנו 25 טייסים במלחמה זו, ובאמת לא שכחתי אותם. אינני יוצא מהארץ ביוני, בגלל ששת
הימים ולא באוקטובר, כי זה יום כיפור. עד היום אני הולך לכל האזכרות של כל אלה שנהרגו
אצלי. הולך, ולא שוכח, אף על פי שיש אזכרות כאלה שכמעט איש לא בא, ההורים מתו כבר
ואין משפחה כמעט, כבר עברו המון שנים ואף נציג של חיל האוויר גם לא מתייצב שם.
האזכרה של אהוד היא משהו מיוחד. אצל אהוד עד היום מלא! אין אף אזכרה כזו. מגיעים
בני משפחה, מפקדים וחברים מכל הסוגים, כ-05 איש באים עד היום. זה ללא תקדים, וכל זה
בזכות האישיות שלו, ללא ספק. לא מצלצלים בטלפון, לא מזכירים את האזכרה של אהוד לאף
אחד וכולם באים. יודעים שזה ב-11 בבוקר יום אחרי יום כיפור ובאים. אין תופעה כזו בכל
צה״ל, לדעתי. וזה לא מפני מעשיו של יוסי או של ההורים, כשעוד חיו, אלא בזכות אהוד עצמו.
היתה לאהוד ישות מקרינה וזו התוצאה.
130
