אהוד שלי
אותם כן הכרתי. אבא הוא מספר סיפורים מטבעו, ויש הרבה סיפורים
וחוויות שהיו להם יחד עליהם הוא מספר. תמיד עניין אותי מאוד
לשמוע את הסיפורים האלה.
עמיה: מה למשל!
ישנו הסיפור על מלחמת ששת הימים, איך אבא ואהוד היו באותה
טייסת, ואיך אבא הסיע את המטוס לעבר מסלול ההמראה, אהוד
ישב בצד על מדרגות הטייסת ועשה לו סימן ״בהצלחה״ או ״הכל בסדר״
עם האגודל למעלה. באותה הטיסה אבא יצא לתקוף בסיס אוייב אותו
תקף אהוד מאוחר יותר.
יש את הסיפור על הישיבות הארוכות בימי שישי אחרי האוכל, סבא,
אהוד ואבא, שישבו יחד ועישנו שלושתם, מדברים לתוך הלילה. זו
תמונה שהייתה לי בראש בתור ילד - הבית מלא עשן, שלושתם מעשנים
סיגריה אחרי סיגריה ומדברים... מתחבר לי מייד עם ארוחות יום ששי
שיש אצלנו בבית עד היום שאני מאוד אוהב.
ישנו כמובן הסיפור המדהים על חשבון הבנק המשותף של שלוש
המשפחות. עד היום יוצא לי מדי פעם לספר על כך לאנשים בהקשר
של הקשר החזק וההדוק בין אבא לאחיו... תמיד היו סיפורים. אם בנסיעות לבקר את סבא
וסבתא, בדרך לבית הכנסת ביום כיפור או בארוחות יום ששי.
שמעתי סיפורים על אהוד וגם קראתי בספרים שהיה טייס ודמות למופת, שהיה רב אמן
בשמיים, איך בארצות הברית הוא עלה על כולם למרות שהיה הכי צעיר, ועל כך שהיה
הראשון שהפיל בפאנטום. ממה שהבנתי אהוד היה יחסית שקט וקצת ביישן, אולי מופנם,
לא מאלה שעושים הרבה רעש. מצד שני - הוא היה מאוד כריזמטי.
ישנו הסיפור ששמעתי מאפרת, אחותי הגדולה, שהיא זוכרת מגיל חמש, איך אבא בא הביתה
במלחמת יום כיפור וסיפר למשפחה שאהוד נפל. המשפחות גרו אז בבית שכור קרוב לבית
שבו ההורים גרים עכשיו... לה יש בראש זיכרון קפוא של הרגע ההוא... אבא ואמא לא
סיפרו לנו על זה, שמעתי על זה רק מאפרת.
בכלל, אבא לא הרבה לדבר על הכאב שלו, על המוות. רק בשנים האחרונות הוא התחיל
להיפתח יותר, כנראה הוא לא רצה להכביד עלינו. הדבר היחיד שהוא אמר היה שאחת
הסיבות שהוא השתחרר מהצבא היא כדי להיות יותר איתנו, עם הילדים. הוא הרגיש שעם
אפרת ואיל הוא לא היה בבית מספיק.
אמר שהוא רצה משפחה )דולה משלג
גם
עמיה: ובוודאי
נכון. הוא אמר שאיננו רוצה שאם חס וחלילה יקרה משהו לאחד מהילדים שלו, יישאר רק
אחד לטפל בהורים, כמו שקרה לו.
אני לא מכיר את אבא מלפני שאהוד נפל, כמובן, אבל מאז שאני זוכר אותו הוא איש מאוד
משפחתי. הוא ראש השבט, תמיד היה כזה, וגם בגילו המתקדם זה כך בשבילנו. כולנו
מתייעצים עם אבא על דברים שאני לא בטוח שהרבה ילדים אחרים בגילנו מתייעצים עם
אבותיהם.
לפעמים אני חושב מה זה בשבילו, אדם שהוא כל כך משפחתי, במשפחה כל כך קרובה,
לאבד את אחיו היחיד. אבא הוא אדם מלא רגש ומאוד משתף אותנו ברגשותיו, ובכל זאת
לא ממש ידעתי. מצד שני, הכאב הוא משהו שתמיד היה שם. אבא איננו איש עצוב בחיי
169
