מעגל נסגר
כאן זה כבר מתקשר לאהוד,
כי אבא אומר שברגע שאהוד
נהרג הוא החליט שתהיה לו
משפחה גדולה. הוא החדיר
בנו את היחס למשפחה,
שעומד מעל הכול. למשל
בימי שישי היינו תמיד
חייבים להיות בארוחות ערב.
שנים סבלתי מזה, כי רציתי
ללכת למסיבות בכיתה, אבל
בסוף נוצר כך איזשהו אפקט
של יחד, עמוד שדרה שלא
יזוז לשום מקום. אני נכנסתי
למשפחה כאילו קצת באחור,
ואני חיה על סיפורים על מה
שהיה פעם ועל אהוד, ועל
כל השנים שאבא שלי היה
בצבא.
כשהתגייסתי האחרונה מכל
האחים, אבא אמר: ״אולי
את הראשונה שתהיי ירוקה״,
כי כל האחים שלי שרתו
בחיל האוויר. אבל בסוף גם
אני נהייתי פקידת מבצעים בחצרים ואני מאוד שמחה על כך, כי זה המחיש לי רבים
מהסיפורים. לא ידעתי מה הם כוננות, פקידת מבצעים, בית ספר לטיסה, או שיכון משפחות.
הפעם הראשונה בחיי שראיתי את הדברים האלה היתה בתור חיילת בחצרים. כיון שהמון
היסטוריה של המשפחה שלי התהוותה שם, זה היה לי מאוד מעניין.
נוסף לזה, היו לי בצבא קטעים מאוד מרגשים. פעם שמעתי שני מילואימניקים מדברים
על אהוד, והם בכלל לא ידעו שאני קרובת משפחה שלו. פשוט ישבו בטייסת והעלו סיפור
שסיפרו להם בקורס על גיחה מאוד מיוחדת ומסופרת של אהוד, אמרו שהוא היה איש כך
וכך - הייתי ממש בשוק!
או למשל, יצא לי להיות בחצרים ביום הזיכרון, והייתי שם בטקס, ופתאום ראיתי בין
תמונות הנופלים גם תמונה של אהוד, ואפילו אבא בכלל לא ידע על זה. במשפחה חשבנו
שהבסיס שכולל אותו בין הנופלים הוא רמת דוד ולשם נסעה המשפחה כל שנה. אבל כיון
שאהוד היה במעבר תפקידים בדיוק כשנהרג, שמו את תמונתו גם פה וגס שם. בכלל לא
ציפיתי לזה.
יש גם חדר זיכרון שהקימו לזכר אהוד בחצרים. ערב אחד מפקד הבסיס שלי פתאום בא
אלי, ואמר: ״בואי, אני רוצה להראות לך משהו״. הוא לקח מפתח והראה לי את החדר. וכך
באמצע הבסיס הענק הזה, שבו אני מרגישה שאבא שלי ואהוד שייכים לדור הקודם, אני
מגלה חדר שיש בו כתב היד של אבא, ותמונות... אלה רגעים שבגללם שמחתי מאוד שהייתי
בחיל האוויר כחיילת.
בכל אופן, תמיד ידעתי על אהוד איכשהו. אני לא זוכרת רגע שבו התחילה הידיעה. כשהיינו
172
