מעגל נסגר
אבל לא תמיד זה עולה בדיבור. אני זוכרת שפעם שאלתי מדוע אנחנו לא שומעים יותר על
אהוד. אבא אמר לי שזה יהיה מוזר פתאום לאסוף את כולנו באמצע יום שישי, וזהו: עכשיו
מדברים על אהוד. ״כי מה זה מעניין אתכם עכשיו ולמי יש כוח לזה, למי יש כוח לאבל
הזה״, הוא אמר. אבל אני מרגישה שבעניין הזה הוא מאוד פספס, כי אותי לפחות זה מאוד
מאוד מעניין.
כל שנה הוא רצה להגיד משהו באזכרה ליד הקבר, אבל בפעם הראשונה שהוא דיבר זה
היה אחרי 03 שנה! אני יודעת מאחותי שלפני הפעם הראשונה שהוא דבר באזכרה הוא היה
מאוד נסער והוא לא ידע אם כן או לא לדבר. כל הזמן הוא דואג שאולי הוא מעיק על
אנשים והוא לא רוצה בכך. הוא מאוד צריך חיזוקים בעניין הזה.
לסיכום, אצלי אהוד מופרד לשניים - אחד הוא אהוד בחיל האוויר, שהיה טייס גיבור. זה
משמח אותי לדעת אבל לא כל כך מעניין אותי. השני הוא אהוד המשפחתי, הבן אדם הכי
קרוב לאבא שכבר איננו. תמיד זה עניין אותי, אם כי לקח לי הרבה שנים לאזור אומץ לדבר
על כך עם אבא. ברור לי שמותו של אהוד הוא האירוע שהשפיע ועיצב את המשפחה שלנו
יותר מכל.
כשאבא בא וסיפר לי על הספר מאוד התרגשתי ושמחתי. אני מקווה שלא נתאכזב. זו איננה
סגירת המעגל, לדעתי. סוגרים מעגלים בכל מיני צורות. כשארנון היה בן 13, למשל, זה היה
מעגל שנסגר ואז ארנון גם קיבל תפקיד בבסיס שאהוד שרת בו וזו היתה סגירה של מעגל
לאבא. כל צעד כזה יש בו משהו. אולי הספר יסגור את החיפוש המתמיד של אבא אחרי
הדרך להנציח את אהוד.
אפרת, בתם של אילנה ויוסי, ומשפחתה: ניב, עמית ועינב
174
