אהוד שלי
קטנים, למשל, לאזכרות לא הייתי הולכת וביום של האזכרות היו צריכים לשמור עלי. כך
מאז ומתמיד ידעתי שיש אזכרות. ממש גדלתי לתוך זה. מצד אחד זה לא עניין שמדובר ביום
יום, לא כי אסור, אלא שזה לא משהו שעולה ככה סתם. אבא לא אומר: ״אהוד ואני אהבנו
לעשות את זה או זה״, או ״זה מזכיר לי אותו״. מצד שני, זה בהחלט משהו שנמצא כל הזמן
שם. כמו שתמיד ידעתי שאמא שלי נולדה בזמן השואה, פשוט נולדתי לתוך זה.
יש שני דברים הכי ברורים וחזקים שאני יודעת על אהוד. אחד הוא, שהוא ואבא היו בקשר
מופלא... )בוכה( הוא היה החבר הכי טוב של אבא מכל הבחינות. הס ממש היו כוח אחד,
יחידה אחת. והדבר השני, שהוא היה מאוד מוכשר בטיסה, וגם מבחינה אנושית. לא פעם
שמעתי אומרים: ״הוא בטח היה נעשה מפקד חיל האוויר״... הבנתי שהוא היה איש מאוד
מיוחד. הוא לא היה כל כך מתבלט. כי אבא הוא שונה, הוא נואם, חם, שופע, מאוד נוכח.
אהוד היה אחר, יותר שקט, אבל שמעתי עליו סיפורים שהוא היה אדם מיוחד במינו בחיל
האוויר. אלה שני דברים שאני כל הזמן יודעת על אהוד.
אבל האמת היא שיש לי יותר לדבר על אבא כאח שכול מאשר על אהוד... על אהוד ואיך
הוא היה, יכולים לספר לך רבים. אצלי בולטת החוויה של אבא בעניין הזה, היא מאוד
מעסיקה אותי וגם מעוררת אצלי המון אמוציות, מהזווית הזו שיש בי המון איכפתיות כלפי
אבא וכל מה שעבר עליו. מאוד קשה לי לראות את אבא כשכואב לו. מעניין אותי איך היו
אבא ואהוד יחד, איך זה מרגיש לאבד אח, איך הוא סיפר למשפחה אחרי שהוא נהרג, איך
סבא וסבתא קיבלו את זה, איך זה מרגיש לאבא היום - פשוט איך זה...
בגלל שהייתי אחרונה בבית, בשנים האחרונות יצא לנו לדבר על כך הרבה. בערב יום הזיכרון,
אצלנו זה נוהג די קבוע - כולנו ברמת דוד וביום הזכרון בהר הטייסים. אחר כך נפגשים
באיזו סטיקייה בדרך. עד יום העצמאות יש כמה שעות שאבא נח לו בבית, וכל פעם מחדש
אומר לי כמה בשבילו המעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות מאוד קשה, אבל הכרחי.
ו... יש את שעת התכניות שרואים קצת טלוויזיה. באחת השנים האחרונות ישבתי עם אבא
וצפינו יחד בתכנית על אחים שכולים, שעשה אהוד מנור, שגם אחיו נפל. אגב, אבא מאוד
אהב את אהוד מנור, גם לו קראו אהוד וגם לו היה אח שנהרג.
בתכנית הזו דיברו על אחים שכולים, עד כמה זה קשה גם לאחים, בעוד שכולם מתמקדים
רק בהורים. ראיתי את אבא מסכים ומהנהן, כאילו בפעם הראשונה קיבל אישור לרגשות
שהוא הרגיש במהלך השנים. כך יצא לי לדבר איתו על זה... הבנתי שהוא היה צריך להיות
חזק אחר כך ולטפל בהורים, כי הם באמת דעכו מאז, במיוחד סבתא, היא לא היתה אותו
אדם אחרי האסון. אבא הרגיש שהוא צריך להחזיק את המשפחה על כתפיו. הוא אמר לי:
״להם נשאר עוד בן, ולי - אין עוד אח״. זו איננה האשמה, אבל הבנתי שהוא הרגיש שכל
הזמן מתמקדים בכאב ההורים על בן שנופל, אבל אח שנופל זה לא פחות קשה, אם כי אי
אפשר להשוות. בכל אופן אבא הרגיש שהוא נושא בעול משפחתי ענק ואין מקום לאבל
האישי שלו.
הוא גם אמר לי מה שהבהיר את ההרגשה שלו היטב: ״אם מישהו איבד אבר מהגוף, נכרת
לו אבר, נגיד יד, הוא לומד להסתדר עם זה, זה לא כואב לו יותר והוא עושה הכול וחי טוב.
אבל בכל זאת אין לך יד כל הזמן!״ ככה הוא מרגיש כלפי העניין הזה. הכאב של אבא
מתבטא למשל בעובדה שכאשר אוהד נולד, חשבו לקרוא לו אהוד ואבא החליט שזה קשה
מנשוא. לכן קראו לו אוהד.
מה שספגתי מן המורשת הזו הוא כמה חשוב שיש משפחה גדולה. לאבא היה מאוד קשה
כשהוא נשאר לבד, בלי עוד אחים, החל מהטיפול בהורים וכלה בזה שפשוט אין לו אח.
העניין הזה היה מאוד מודגש אצלנו.
173
