בשלב הסופי של הקורס נערך תרגיל תקיפת מטרות באוי ר,
בלומר אמונים בתקיפת מטוסים באויר. התרגיל מתבצע באשר
מטוס אחד מהווה מטרה ואילו השני הוא התוקף. בתרגיל זה
איחר המטוס התוקף ביציאה ופגע במטוס המטרה. החניך ישראל
גנות והמדריך אריאל נייר, נטשו את מטוסם התוקף שנפגע וצנחו
רוזנמן)מורדי( דיל מהמטוס שהותקף
בשלום. החניך השני מרדכי
— נהרג... ואילו אני נמצא לפני שעור בטיסת מכשירים השנוא
עלי במיוחד. באמונים אלה מתבצעים תרגילי הטיסה בתא סגור
ומבלי יכולת לראות סביב. האפשרות היחידה לטוס היא ע״׳
תצוגת המכשירים ותרגומם לנתוני טיסה. זה עתה חברי נהרג,
מצב רוח׳ מדוכדך, המוטיבציה לטוס מתקרבת לאפס... והנה
ניגש אלי המדריך שלי בן ל נס11 שהיה טייס בצבא הבריטי,
)הצטרף לחיל האויר וסיים כקברניט ב״ אלי על״( ופונה אלי בחיוך,
)ובכן בבלי
WELL BAVLI LETS FLY NOW
ספק טבעי ובאנגלית
בוא נטוס עכשיו(, יצאתי לטיסה והמראתי... התחושות הכבדות,
הלבטים, החנק בגרון והכורח להמשיך לבצע את המוטל עלי —
הפך לדרך חיים...
באחת הטיסות כפרח טייס,זכורה ל׳ טיסת נווט בלילה על מטוס
החרוו ארד )מטוס אמון מתקדם( כאשר המדריך שלי סגן יהודה
מונק יושב במושב האחורי. א׳ שם מעל הנגב באפלה מוחלטת,
הרגשתי מחנק ואי נוחות. חשתי שאף המטוס מתחמם ומוטה
כלפי מעלה, דחפתי את מטה ההגה קדימה על מנת להחזיר את
האופק)שכלל לא ראיתיו(... המכשירים
אף המטוס חזרה לקו
הראו שאני צולל במהירות גוברת אולם לא יכולתי להפסיק לדחוף
את האף — מטה. המדריך לא נתן ל׳ והחזיק את ההגה בכוח
ושאל: ״בבלי מה אתה עושה״? ניער אותי והורה ל׳ להסתכל
במכשירים ו לה צמר אליהם, וכך עשיתי. זה היה נסיוני הראשון
שכחתי)וכנראה לא אשכח עד
בתחושת ה״ ו ורטיגו״ שאותה לא
סוף ימי(. בכל שעות נסיורי כטייס כל אימת שהרגשתי ״שנרמה״
ל׳ שאני עומד לקבל ״וורטיגו״ — נעלתי עצמי על מכשירי הטיסה
כאחד שקפאו השד.
