מארה״ב, וניסיון לנחש מי המאושרים שישתתפו בקורס
ההסבה. רום נבחר לקורס ההסבה הראשון. שבוע לאחו
שהחל הקורס, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בספטמבר
9691, נקרא לטייסת ויצא ליום טיסות, כמעט שיגרתי,
במצרים. טיל מצרי שנורה לעבר מטוסו התפוצץ מתחת
לזנב ושיתק את כל המערכות ההידראוליות. רום נטש,
ובמהלך הנטישה נפצע קשה. רגלו נשברה והסתובבה
לאחור. הוא איבד את התחושה ברגל, והיה משוכנע
שהיא נקטעה ורק הג׳י סוט מחזיק אותה במקום. אחו־
כך החלו הכאבים. גם ידו נשברה, מהמרפק. בגובה 81
אלף רגל, מצא עצמו רום צונח, חסר אונים, היישר אל
הדלתא המצרית, איזור המאוכלס בצפיפות בכפרים.
הוא ידע היטב, שכל טייס ישראלי שצנח שם עד אז, נר-
צח על־ידי הכפריים.
"צנחתי לאמצע שדה, מקופל כולי, הרגל על הכתף
והיד מעוותת מאחור", הוא משחזר. "עוד מהאוויר ואיתי
את ההמונים שהתאספו וחיכו לי. לכולם היו כלי עבודה
ביד, קלשונים ומעדרים, מה שנראה לי כמו התחלה של
לינץ׳. הם הקיפו אותי וניסו לדובב אותי, כדי לגלות
מאיפה אני בא. שמותי על שתיקה. ידעתי שהסיכוי הי-
חיד שלי להינצל תלוי בכך שלא אצוו איתם שום קשו,
שאשמור על מרחק. בשלב מסוים אהד מהם ראה את
התווית שהיתה על חולצת הטריקו שלי וצעק ׳הוא יהו־
דיי. השתרוה שתיקה, ואחר־כך התחיל שם ממש מאבק
בין שתי קבוצות שאחת דרשה להרוג אותי, והשנייה לא
הסכימה. כשהם נאבקו ביניהם, התגנב אלי איזה נעו אם
אבן ביד. ברגע האחרון הצלחתי להזיז את הראש והאבן
פגעה לי רק בגבה ופתחה אותה. עיני התמלאו בדם. פר־
דוקסלית, דווקא האירוע הזה היה נקודת מפנה. אחרי
שהם ראו את הדם, שניים מהכפריים הרימו אותי וגרוו
אותי, כשהראש שלי מופנה אחורה ואני רואה את ההמון
שצועד אחריהם. באותו רגע הייתי משוכנע שהמסע הזה
יסתיים ליד עץ עם תבל. אבל לא. הם הניחו אותי באחת
החצרות ליד כד מים וסוכריית מנטה, ושם מצאה אותי
המשטרה".
רום נלקח למרפאה ליד מנצורה. באותו זמן הגיעו מפ-
קד הטייסת ומפקד הבסיס לאשתו והודיעו לה על הנטי-
שה. בדרך להוריו, עצרו באקראי מכונית כדי לברר כיצד
להניע לכתובת. במכונית ישבו הוריו של גיורא רום, שחז-
רו מיד הביתה, לחכות יתד עם אשתו למידע נוסף. רום
הוכרז כנעדר. אף אחד לא אמר למשפחתו את מה שהיה
ידוע לכולם - שגם אם הצליח לנטוש, הרי שהוא צנח
מעל לדלתא הידועה לשימצה.
התחנה הבאה של רום היתה בית הכלא עבאסייה שמ-
מזרח לקהיר. הוא עשה עיסקה עם שוביו: אם יקבל טי-
פול רפואי סביו, יסכים לענות לשאלות. הוא נשלח לבית־
החולים. אחרי שבועיים וחצי, ולאחר שלא עמד בתנאי
ההסכם, הועבו מבית־החולים אל הצינוק.
"כל החיים אתה קורא על זה ושומע על זה, ופתאום
אתה צריך להתארגן כדי להתמודד עם החקירות, עם
הצינוק כל לילה, עם המכות", הוא אומר, "והפחד הכי
גדול הוא שתישבר. שתתחיל לדבר. כי זה הדבר היחידי
שיכול להפסיק את המכות והצינוק. לפעמים אתה מרגיש
שאתה מתחיל להתפרק, ואין לך אף אחד שאתה יכול
לדבר איתו. הבדידות היא חסרת נבולות. השבי הוא
מין עולם שנמצא מחוץ למציאות, מנותק מכל מה שקורה
בחוץ. ואתה מתחיל ללעוס את עצמך, סופר את הדקות
עד שיקרה משהו, שאפילו יקחו אותך לחקירה ויכו
אותך, רק שיקרה משהו. ולפעמים אתה נתלה בצורה כמ-
עט מגוחכת בכל מיני דברים, חושב כל הזמן על הבית,
על החברים. שוקע בפנטזיות על כל מיני פלוגות קומנדו
מהארץ שיגיעו לחלץ אותך. יש בשבי רגעי יאוש איו-
מים, אבל לכל אחד יש כל מיני דרכים להתמודד עם
היאוש הזה, עם ההשפלות. אני, למשל, מאוד הקפדתי
להיות כל הזמן קצין, ׳אופיסר׳ במובן הבריטי של המלה.
לא הרשיתי לסוהרים לפנות אלי בשמי הפרטי, אלא רק
בדרגה, כדי לנסות לשמור על פאסון, על מרחק מסוים.
"כל אותו זמן עברתי מאות שעות של חקירות, שהצ-
לחתי לעבור אותן בלי לומר שום רבו רציני. בכל דקה
של זמן פנוי שהיתה לי, ניסיתי לחזור שוב ושוב על
מה ששאלו אותי, להשלים פרצות ולתכנן את הדברים
שאומר בהמשך. אתה לא יודע מה הם יודעים, איזה
מידע יש להם, ומה הם מצליבים עם הסיפורים שאתה
מספר. זה כמו לגשש באפילה ולקוות שלא תיפול. והם
מנסים כל הזמן לשבור אותך, בהשפלות, במכות. המצב
הפיזי שלי היה רע מאוד. היתה לי יד חופשית אחת
וכל השאר היה בגבס. לפעמים, אחרי חקירות, הם היו
משאירים אותי במשך שעות זרוק בצינוק, מוכה ומזוהם,
קורא לעזרה ואף אחד לא בא. אני זוכו פעם אחת, אתוי
חקירה מתישה במיוחד, שפתאום בלילה נכנס מישהו
לצינוק והתחיל להכות אותי די חזק, מבלי לומר דבר.
בשלב כלשהו הראש שלי נזרק ופגע ברצפת המסדרון
מחוץ לתא. בזווית העין קלטתי את רופא הכלא שעמד
מחוץ לתא. זו היתה פיסת מידע רבת־ערך. הבנתי שלכל
זה יהיה סוף. שהם לא מעוניינים שאני אגיע הביתה
בארון. זה נתן לי הרבה כוח להמשיך במשחק, לעבור
עוד יום ועוד יום".
אחרי שלושה וחצי חודשים בשבי, חזר רום לארץ
ואושפז בבית־החולים במשך ארבעה חודשים. הטיפול
הרפואי שקיבל בשבי היה רשלני וגרם לו לנזק רב. עד
היום הוא סובל ממיגבלות בתנועות היד והרגל. על חזרה
לטיסה כמובן שאיש לא דיבר עימו.
"השתחררתי מבית־החולים והייתי צריך להחליט מה
לעשות, איך אני בונה את החיים שלי. הלכתי ללמוד כל-
כלה בבר־אילן ובינתיים נולדה לנו נטע, הבת הבכורה,
אירוע שאולי יותר מהכל סימל עבורי את החזרה לחיים
הנורמליים, לשיגרה. עד היום קורה לי לפעמים שאני
: I
ו
v n
פי ק ו ד ו ו ש י
אל ו ן ׳
" וושינגטון היא מעין מקנילה לוומא
העתיקה, עיר שמדהימה במאנו העוצמה שלה.
אין נשום מקום אחו בעולם ריכוז כזה של נעלי אגו
שאפתניים, נעלי דחף כה עצום להצליח"
חולם על השבי. זו חוויה שהיא מעבר לחיים, מין היפר־
מציאות. היא נורמת לך לקבל פרופורציות עד כמה הדב-
רים שיש לך, כמו משפחה למשל, יקרים וחשובים לך.
אתה מבין עד כמה אתה פגיע ונם עד כמה אתה יכול
להיות חזק. פעם חשבתי שהשבי גם גרם לי להיות יותר
סובלני ופתוח לאנשים. היום אני כבו לא כל־כך בטוח
בזה".
רום גר באותה תקופה עם משפחתו בבסיס חצוו, מוקף
במטוסים ממריאים ונוחתים. בינו לבין עצמו כבר החליט
שהוא חוזר לטוס, כדרך הטובה ביותר לשקם את עצמו
פיזית וגם נפשית. שבת אחת, שטופת שמש, הלך לטייל
עם בתו ליד המסלולים. לידו הלך יצחק ניר, טייס מיראז׳
וחבר. כמו מאליהן, הרגליים שלהם הובילו אותם לליין
של טייסת הקרב הראשונה. כדבו שבשינוה רום מטפס
לקוקפיט ומתיישב בו. בהססנות הוא מנסה את הדוושות,
מפעיל את המפסקים ורואה שזה עובד, שהוא יכול. למ-
חות לקח אותו אורי אבן־ניר, הבר נוסף, לטיסה במיראז׳
דו־מושבי, ושלושה ימים אחר־כך, כאילו מעולם לא הפ-
סיק לטוס, מבצע רום בפעם השנייה את טיסת הסולו
שלו על המיראד. הוא מסיים אותה בהתרגשות עצומה,
עם דמעות בעיניים.
זמן מה לאחר־מכן מתמנה רום לסמ״ט א׳ בטייסת
הקא״ם של חיל־האוויר, ואחר־כך למפקד טייסת מתקדם
בבית־הספר לטיסה.
שלושה ימים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, נהרג
בתאונת אימונים עמי גולדשטיין)גולדי(, מפקד טייסת
סקייהוקים. רן פקר, אז מפקד בסיס תל־נוף, מקפיץ את
גיורא רום מעל לשיכבת גיל שלמה וממנה אותו למפקד
טייסת הסקייהוקים, למרות שעד אז לא טס מעולם בס־
קייהוק. רום מגיע לטייסת צעיוה, שעדיין לא התעשתה
מהאובדן. הוא לא מכיר את רוב הטייסים, הוא לא מכיר
את המטוס שהטייסת מפעילה, ולמחרת, כשהוא בעמדת
ההמראה, מוכן לטיסת היכרות ראשונה עם המטוס, נש-
מעת הסירנה שמבשרת על תחילתה של מלחמת יום הכי-
פורים. מגדל הפיקוח מווה לרום לחזור. הוא מבחין שטיי־
סי הטייסת רצים למטוסים. הוא נוטל מאחד מהם את
המפות ואת פקודת המבצע וחוזר למטוס. הוא מאייש
את עצמו במטוס הרביעי במבנה שיוצא לגיחת תקיפה
בתעלה. במבצעים שומעים אותו מבקש הסברים על ה־
מפסקים השונים בתא הטייס. אף אחד לא היה בא אליו
בטענות אם לא היה עולה לטיסה הזו, אבל רום ידע
מה נדרש מאדם שאמור להוביל, להנהיג. אם ניתן לאפיין
אדם באמצעות רגע אחד בחייו, הרי שהרגע שבו התנתקו
גלגלי הסקייהוק שלו מהמסלול, מאפיין את גיורא רום
יותר מהכל.
רום המשיך לפקד על הטייסת עד אמצע 6791, ואז
פנה באופן מאוד מפתיע למודיעין. "המודיעין היה אז
מקום, שאף טייס הנון לא היה הולך לשם", הוא אומו.
"הוא אוכלס בכל מיני אנשים שגמוו את הקדנציה והיו
בדוך החוצה. כשהייתי מפקד טייסת, היתה לי הונשה
מאוד לא טובה לנבי המודיעין של חיל־האוויו, שנבעה
במידה רבה מהניתוק שלו מהדרג המבצעי. הצלחתי לק-
בל מבני פלד, אז מפקד חיל־האוויר, אישור להמשיך
לטוס מבצעית על פאנטום, ופניתי למודיעין".
בגיל 23 הפך גיורא רום לראש מחלקת מחקר בלהק
מודיעין. באותה תקופה נם נולדים שני בניו, אסף ויובל,
בהפרש של שנה זה מזה.
"מחקר, המודיעין היותר מקצועי, היה נושא שממש
ריתק אותי. באותן שנים כבר נחשפתי יותר לכל המודיעין
הצה״לי, וראיתי עד כמה כל הנושא היה דפוק. כשהגעתי
למודיעין, לא היה נייר באורך כרטיס אוטובוס שיאמר
משהו על המתודה של המודיעין. זה הפך את העבודה
למנותקת מכל שיטתיות מדעית ופתח פתח להמון שרל-
טנים. יכולת לדבר חצי שעה רצוף בדיונים, וגם אם לא
אמרת כלום, אבל אמרת את זה בעברית מורכבת, היית
נחשב. והיו שם אנשים שהתמחו בזה".
את
UCLA
בשנת 089ו השלים הם באוניברסיטת
התואר השני במינהל עסקים, וכאשר חזו אוצה התמנה
למפקד בסיס רמון, אז בסיס חדש לגמרי שנבנה בסטנד-
רטים אמריקאיים. "הפיקוד על רמון היה חוויה מדהימה",
הוא אומר. "כשאתה מפקד על בסיס ותיק כמו תל־נוף למ-
של, זה קצת כמו להיות הבעל השמיני של אליזבט טיי־
לוד: היו רבים לפניך ויהיו רבים אחריך. בבסיס חדש אתה
מקבל צ׳ק פתוח ליצור נורמות חדשות, ומה שאתה
תעשה - יישאר שם לתמיד. אהבתי את המיקום שלו
בתוך המדבר וגם את הריחוק שלו מהמטה. אהבתי לע-
שות דברים לבד, להתייעץ כמה שפחות".
מרמון עבר גיורא וום, אז כבו תת־אלוף, לפקד על
בסיס תל־נוף, ובשנת 7891 התמנה לעוזר ואש אנ״ם
במטכ״ל. "אין לי מושג איך זה קרה שהגעתי דווקא לתפ-
קיד הזה", הוא אומר. "כשאהוד ברק היה סנן הרמטכ״ל,
הוא רצה שאני אקבל את התפקיד. שאלתי למה דווקא
אני, והוא אמר שסיפרו לו עלי שאני יודע לשחק שח בעי-
וור. עוזר ראש אנ״ם היה אז מין כולבויניק כזה, שעובד
על הרבה פרויקטים שלא קשורים אחד לשני. זה היה
תפקיד מרתק, שמאוד נהניתי ממנו".
בשנת 9891 התמנה רום לראש מטה חיל־האוויר.
24
