הטיסות היו ביךלאומיות, בעיקר למזרח הרחוק, אך
גם לאירופה. לטיסותיו הורשה לקחת את משפחתו איתו,
וכך הנשים עוד חלום: להראות לאשתו ולילדיו את
העולם. ״כאן דווקא היתה לי בעיה מסוימת עם שמי,
שכן בתור יהודי, לא יכולתי לטוס למדינות מוסלמיות,
למעט אירן, ואף לא מעליהן. יצא לי אמנם לטוס לביירות
ולקהיר, שם לא נבדקו דרכוני הטייסים, אך לאחר מל-
חמת ששת הימים לא לקחה החברה סיכונים, ולא קי-
בלתי יותר אישור לטוס למדינות הללו".
משהתקדם בתפקידו, לאחר כשנתיים, נסע בשליחות
החברה, שבסיסה היה בעיר דלהי בהודו, לסניף באוסט-
רליה. שם שהתה עימו גם משפחתו, בעוד הוא טס. הש-
ליחות נמשכה שנתיים, והם התמקמו היטב באוסטרליה.
"היתרון הגדול שלנו היה", מספרת רבקה, "שהיינו כולנו
דוברי אנגלית רהוטה, וכך יכולנו להסתדר בכל מקום.
אני נקלטתי במקצועי כמורה, הילדים הלכו לבית־הספר,
ומדי פעם נסענו לטיולים מרתקים ברחבי העולם עם יצ-
חק. זו היתה תקופה נהדרת. תנאי החיים היו מעולים גם
שם, ורכשנו שם חברים רבים מבין שכנינו".
משפחת יחזקאל עלתה לישראל בשנת 079ו. "רצינו
לגדל כאן את ילדינו", הם אומרים, "למרות הזכויות שהיו
לנו כיהודים בהודו, ולמרות ששמרנו על אורח חיים מ-
סורתי, זה עדיין לא היה זה". רבקה והבנים עלו מעט לפני
יצחק, שנסע להודו לסגור את ענייניו שם ועלה לאחר-
מכן. בעת שעלו, הילדים היו כבר גדולים: הבכור בן 61,
האמצעי בן 21 והצעיר בן שבע. מכיוון שהבכור כבר
עמד לפני תקופת בחינות הבגרות וגילה קושי בעברית,
למד בבית־הספר הבינלאומי במדרשת שדה בוקר. רבקה
לקחה על עצמה ללמוד את השפה העברית על בוריה
במלוא המרץ, וסיימה שני אולפנים בזה אחר זה, כדי
שתוכל להיות מורה גם בארץ. יצחק, לעומת זאת, שעוד
בעבודתו ב״איר־אינדיה״ נפגש עם נציגי"אל־על" והובט-
חה לו שם משרה לכשיעלה, הלך מיד לעבוד. מכיוון שלא
הזדקק לעברית בעבודתו - עד היום השפה אינה שגורה
בפיו כראוי.
"עשיתי את קורס־הטיס הרגיל של ׳אל־על״/ הוא מס-
פר, "יחד עם יוצאי חיל־האוויר הישראלי, שהיו צעירים
ממני בכמה וכמה שנים. הייתי בן 34, שועל־טיס ותיק,
ולא רציתי לוותר על התענוג שבטיסה.
"חבל רק שיאל־על׳", הוא מותח ביקורת, "אינה יכולה
להתחרות בחברות־תעופה מסחריות אחרות, מכיוון
שהיא שייכת לממשלה ולכן אינה פועלת בשבת. אנחנו
מפסידים בכך המון כסף. לפי דעתי, לו המצב היה משת-
נה, לא היתה יאל-על׳ נזקקת לסיבסוד עד היום".
עם זאת, נהנה מאוד יצחק יחזקאל לטוס כחול־לבן.
"היחס היה נפלא", הוא אומו, "כמו נם המשכורת והת-
נאים, שהיו נוחים בהרבה מן התנאים ב׳איר־אינדיה׳. ה-
מקסימום שיכלו להשהות טייס מחוץ לישראל היה שי-
שה ימים, ואם למשל, כמו בטיסה ארוכה לארה״ב, התע־
כבת יותר מזה, היו חייבים לתת לך חופש של כמה ימים.
בחגים, ניתנה לי אפשרות לקחת עימי את אשתי לטיסות
לחו״ל, להסתובב כמה ימים בלונדון או בפריז, ולחזור
לארץ, אני ליאל־על׳ והיא לעבודתה כמורה לאנגלית.
"הדבר היפה ביותר שאני מוצא ב׳אל־על׳ ובישראלים
בכלל", הוא אומר, "היא התמיכה הנהדרת, האיחוד שמת-
בטא דווקא בעת צרה". וכך היה בשנת 2791, כאשר נפצע
בפיגוע הירי באולם הנוסעים בנתב״ג, פיגוע אותו ביצע
הטרוריסט היפני קוזו אוקאמוטו. 03 אנשים נהרגו, עש-
רות נפצעו. יצחק יחזקאל היה בין הפצועים, ורותק למי-
טתו למשך זמן רב. הוא מספר על אנשים טובים מכל
הארץ, שביקרו אותו והציעו עזרה, בנוסף להנהלת "אל־
על" וחבריו לעבודה שדאגו לו. "זה גרם לי להיות מאוד
נאה במדינה שלי", הוא אומר.
מהיכרותו עם חיל־האוויר הישראלי, עד כמה שהס-
פיק, הוא יכול לומר שהסטנדרטים מרשימים, ובמיוחד
הוא מתפעל מתחכומו ומחדישותו של חיל־האוויר, על
מ ו ה ל ו מה ו :
ג
נ
המ ל ח מ ה
כשפרצה המלחמה עם פקיסטן, בסוף
5691, עזותי במטה בתכנון מהלכי המלחמה
מהעורף, מכיוון שנהייתיומחה למטוס התקיפה העיקרי
של הודו, מטוס הקנברה. רציתי לקחת חלק
פעיל, להשתתף בקרבות אוויר, אבל המלחמה נגמרה
יחזקאל בזמן אמת - מטיס
בתצלום:
מהר.
ה קנברה)העליון בתמונה(
את מטוס
ויש ביניהם כאלה שהתקדמו בתפקידם לדרגות הבכירות,
כמו חברו הקרוב, המשמש היום כנספח הצבאי של הודו
בפריז. באותה הזדמנות, ביקר את בן־דודו השוהה בהודו,
כנציג מטעם התעשייה האווירית הישראלית.
"בהודו", הוא מוסיף, ״אין צורך לציין שלא קיימת שום
חובת גיוס לצבא, עם אוכלוסיה של 009 מיליון בני־אדם.
אבל זו נחשבת לקריירה טובה ולביטחון כלכלי, במדינה
כה ענייה. ושמחתי לגלות שעדיין, כמה שזה נשמע
מפתיע, רמת הפשיעה בהודו היא מן הנמוכות בעולם.
הסובלנות, הסבלנות והמוסר הם בדמם של ההודים. הם
יגוועו ברעב, ולא ישאו את עיניהם אל חצר השכן. יהיו
שמחים בחלקם תמיד. זר לא יבין זאת".
כאשר בנרו בניו, לא ציפה מהם שילכו בדרכו. "לא
עודדתי את בני להיות טייסים״, הוא אומר. "כל אחד
עשה כרצונו. בני השני רצה להיות טייס, אך מכיוון שהוא
מרכיב משקפיים ולא רצה להתפשר על להיות משהו
שהוא פחות מטייס קרב, עזב את הנושא, ועכשיו הוא
רואה חשבון. שני האחרים בחרו בקריירות המקורבות
לתעופה ־ הבכור עובד בכיר בחברת ׳אל־על׳, והצעיר,
רס״ן בקבע בחיל־האוויר".
י -
mM
טייסיו ועל מטוסיו המשוכללים. "בהודו", הוא מספר,
"הסטנדרטים גס כן גבוהים מאוד בכל מה שנוגע
לחיל־האוויר, אך בניגוד לישראל, בהודו נם נשים יכלו
להצטרף לקורס־טיס, בתנאי שעמדו בדיוק באותם
התנאים של הגברים". בביקורו בהודו, ממנו חזר לא מכ-
בר, פגש שש נשים טייסות שנמצאות כרגע בשירות חיל־
האוויר.
הוא מצא שהמצב והארגון בהודו בכל מה שנוגע לצבא
השתנו אך במעט, אם בכלל, למעט המטוסים החדשים
והציוד. הוא ביקר בבסיסים, גם באלה שגר בהם, ופגש
חלק מהאנשים שהכיר אז, ועדיין נמצאים שם. גם המ-
שרתים עדיין שם. חבריו האחרים, חלקם פרשו מן הצבא,
מאז פרש לגימלאות, הוא מטייל עם אשתו בארץ וב-
עולם, לוקח קורסים באוניברסיטה, בלימודים אסטרט-
גיים, בהיסטוריה צבאית. דירתם מקושטת בחפצי נוי וב־
מזכרות מהודו ומאוסטרליה, וכן בציורים מרהיבים מע-
שה ידיה של רבקה, תחביב לו התמסרה עוד שם, בשעות
הפנאי הרבות שהיו לה. "לא חשבתי מעולם על הסבת
קריירה", אומר יחזקאל. "אני מאלה שלא יוכלו לוותר
על הטיס לעולם, כל עוד אני יכול. פרשתי בשנת 7891,
כאשר גיל הפרישה היה עדיין 06, לפני שהוארך לגיל
56. יש לי עדיין רשיון טיס, ואני מתגעגע, את לא יודעת
כמה, למשוך בהנאים. וכשאני טס בתור נוסע, אני הולך
לקוקפיט, להיות עם הטייסים".
51
