יש רופאים שאינם מבלים את שירות המילואים שלהם
בחלוקת פטורים ואקמול במירפאת הבסיס. יש רופאים,
בשנות ה־03 וה־04 לחייהם, המתאמנים בין השאר בע-
לייה ובירידה בכבל ממסוק מרתף, בסנפלינג, בצלילה,
במילוט ובהישרדות. רופאים העוסקים, גם במילואים,
בהצלת חיים ממש.
המקום: יחידת החילוץ של חיל־האוויר, גף פינוי
בהיטס. הזמן: צהריים. למרות שאין הזנקה באותו יום,
התכונה בגף רבה כאילו פרצה מלחמה. הרופאים בחדר
הכוננות, לבושים כבר בסרבלים. ספירת מלאי נערכת ב-
מחסן הציוד הרפואי - לוודא שכל ערכות הפינוי תקינות,
מסודרות וערוכות לשימוש מיידי. העבודה בלתי פוסקת,
מערכת הכריזה אינה שותקת לרגע, והזמן חומק מבין
האצבעות במהירות, שרק אנשים שאינם נחים ולו לש-
נייה, מורגלים בה.
"התחושה בתפקיד הזה היא שעוזרים למישהו
באמת", אומר דייר עי, סרן במיל׳, בן 34, כירורג בבית־
החולים "שערי צדק" בירושלים. "הסיבה שאני מעדיף
לעשות את המילואים שלי כאן, ביחידה לפינוי בהיטס
ולא במירפאה או בבית־חולים צבאי, היא שכשרואים חיי-
לים במירפאה, עם כל מיני תחלואים קטנים ושפעת, בד-
רך כלל אין מה לעזור. אני יכול לתת כדור או משחה, אבל
בסופו של דבר, מה שיבריא את החייל יהיה הטבע, מע-
רכת החיסון שלו ולא אני. בנוסף, העבודה במירפאה היא
שיגרתית ושוחקת, לפעמים בידיעה ברורה ש׳מתחמנים׳
אותנו ־ וזה מה שהכי מתסכל.
"לעומת זאת, בעבודת רופא מוטס אנחנו גורם קריטי
אמיתי. לפעמים הראשונים שמגיעים לשטח. אנחנו בע-
צם נט״ן מעופף. עושים עבודה של חדר מיון, חדר
טראומה הכי משוכלל כמעט. ונם אם הפצוע נפטר למ-
רות המאמצים, או שהגענו וכבר לא היה מה לעשות,
התחושה שהיית נחוץ ולפחות ניסית לעזור - זה מה
שחשוב".
עבודתו של גף הפינוי מנוונת ביותר: החל בהעברת יול-
דות וחולים מבית־חולים אחד לשני, דרך טיפול בנפגעי
תאונות דרכים, פינוי מטיילים שנפצעו או הדרדרו למקו-
מות בלתי אפשריים לנישה למד״א, פינוי וחילוץ חיילים
פצועים מלבנון, או טייסים שנטשו בלב ים. וכמובן, אי־
אפשר שלא להזכיר את החלק שנטלו רופאי הגף בהעלאת
יהדות אתיופיה במבצע שלמה.
המסוקים המשתתפים בחילוצים הם יסעורים ואנפות,
כשהבחירה בין השניים היא לפי אופי הפעולה. מסביר
דייר סי, רס״ן בקבע, מפקד גף פינוי בהיטס: "בכל חילוץ
מסובך שמעורבים בו מעל שני פצועים קשה, מעדיפים
להזניק יסעור ולא אנפה. קיבולת היסעור גדולה יותר לנ-
שיאת פצועים וציוד, כמו נם יכולת התמרון והריחוף
שלו".
הגף בנוי על אנשי מילואים, שעל קליטתם ואימונם
אחראי סגנו של דייר סי, סנן צי, חובש בהכשרתו, שהיה
לוחם בגולני ומאוחר יותר שימש כקצין ביחידת הקישור
ללבנון. אנשי המילואים באים, מתחיילים, מתרעננים
בעיקרי הכשירויות הדרושות לפינוי בהיטס, עושים מט-
ווח ומקבלים תדרוך מדייר סי. רק אז מתפזרים לגפים, כל
אחד במקום בו שובץ. בסוף שירות המילואים, חוזרים
כולם לגף המרכזי, לתחקיר על כל הפינויים שנעשו, ב-
שיתוף גורמי רפואה מבחוץ.
בעבר, הגרעין הגדול של היחידה היה גניקולוגים. מאז
התפיסה השתנתה, וכיום, הרופאים מגיעים מכל התחו-
מים, עם דנש מיוחד על תחום הטראומה: כירורגיה על
כל סוגיה, טיפול נמרץ, הרדמה וכוי. "אנשי טראומה מוס-
מכים ורופאים שיש להם יותר ניסיון ביחידה", אומר דייר
סי, "נשלחים למקומות עם כוננות גבוהה במיוחד, כמו למ-
של הגף שיוצאים ממנו ללבנון. זאת, כדי שהפצוע יקבל
את הטיפול הטוב והמיומן ביותר".
"ככל שאנחנו יותר צעירים ביחידה, משבצים אותנו
למקומות שיש בהם פחות לחץ עבודה", מסביר דייר מי,
סרן במיל׳, רופא בכיר במחלקת נשים בבית־החולים
"מאיר" בכפר־סבא. "יש אפשרות ללמוד יותר ולהכיר
את היחידה, ואם יוצאים, אז לפעמים אפשר לצאת עם
עוד רופא. כשמשתפשפים, משובצים בקווים ובמקומות
שבהם חייבים ליישם את המיומנות שרכשנו".
דייר סי, מפקד הגף, עלה לארץ מקנדה בשנת 6791,
בגיל 61 וחצי. הוא סיים את לימודי הרפואה כעתודאי,
והצטרף ליחידה בשנת 98׳ כרופא־לוחם, לאתר שמילא
תפקיד של רופא בגולני ותפקיד של רופא חטיבתי בל-
בנון. בתפקיד רופא־לוחם שימש כשנה וחצי, יצא להת-
מחות של שלוש שנים בנוירוכירורניה, וחזר ליחידה
באוגוסט 49׳, לתפקידו הנוכחי. דייר א׳ לעומתו, שהת-
חיל מרקע דומה ושימש אף הוא כמפקד גף פינוי בהיטס
8׳־68׳, עשה שירות של תקופות עבודה בבית־
s
בשנים
חולים ככירורג במחלקת טיפול נמרץ, ותקופות בשירות
פעיל בצבא. כיום, בגיל 34, הוא עומד להשתחרר מהי-
חידה בדרגת סא״ל, ובקרוב יקבל לידיו את ניהול
יחידת הטראומה של המרכז הרפואי ע״ש יצחק רבין
)ביה״ח "בילינסון"(. "רציתי לשלב את הטוב שבשני
העולמות, לפתח קריירה רפואית לצד קריירה צבאית",
הוא אומר.
קורה שגם רופאים המנוסים והמורנלים ביותר ברפואת
חירום, עומדים לרגע אובדי עצות אל מול פציעות קשות
במיוחד, לפני שיחליטו על דרך הטיפול.
"המצבים שאנחנו נתקלים בהם הם לא בהכרח מקרים
שנתקלים בהם בעבודה שוטפת", אומר דייר מי. "הפגיעות
והחבלות שישנן כתוצאה מפיצוצים, מפיגועים המוניים,
מפגזים שמתפוצצים בתוך חדר, ממטעני צד - לא דומות
לאותה פגיעה שרואים בחדר מיון ־ דקירות סכין או אפילו
תאונות דרכים שנפצעים או נמעכים. אלו פעולות החייאה
מאוד מורכבות, הרבה פעמים לא לפי הספר. וכן, לפעמים
יש כמה פצועים, סוני פציעות שונים וצריך לעשות חוש-
בים רגע ולראות מה עדיף - במי לטפל, למי לרוץ ראשון.
מי זקוק, אצל מי יש סיכוי בעזרת טיפול מסוים להציל
את חייו, ומי כבר איבד את כל הסיכויים, ואולי אפילו
כבר מת".
"זה אולי נשמע אכזרי", אומר דייר אי, "אבל אם אני
רופא בודד או אפילו אם אנחנו שני רופאים, ויש לנו 02
פצועים, אני אעדיף לא לטפל בשניים שלושה פצועים
קשה ביותר, ולטפל קודם בבינוניים. אם אין לי הגבלות
כאלה, מובן שאטפל בכולם".
מרגע שהניע הצוות המוטס, עובר הפצוע לאחריותם
הבלעדית. קורה שיש חילוקי דעות בין הצוות הרפואי
שעל הקרקע לצוות במסוק, אך מובן שלעולם לא על חש־
בון חייו של הפצוע.
"קרה שקיבלתי פצוע", מספר מי, "בחור שנורה בראשו
באינתיפאדה, והרופא שהניע לשם לפני ביקש שארוץ
איתו לבית־החולים. ראיתי שהבחור מת. בכל זאת, אמר
לי, אולי יש לו עדיין דופק, תנסה. הרמתי את התחבושות
שלו וראיתי שפגיעת הראש חמורה מאוד. דופק, אם היה
לו קודם, נעלם. לאדם כזה, בלי דופק ובלי נשימה ועם
פגיעה כל כך חמורה בראש, אין סיכוי לחיות. אמרתי
שיש לו קו ישר בא.ק.נ. ואין שום סיכוי להחיות אותו,
להנשים אותו, לעשות לו משהו - ומבחינתי הוא נפטר.
אמנם היה ויכוח ביני לבין אותו רופא, אך זה ויכוח
שלא היה מתקיים בשום פנים ואופן לו היה לי צל של
ספק שניתן להציל אותו בכל זאת. בנוסף, אנשים כאלו,
שכבר נפטרו, אנחנו לא לוקחים במסוקים. ניסיתי למרות
זאת לבצע בו החייאה, אבל לא היה טעם. אדם כזה, בלי
ראש בעצם, שדימם כבר כמויות אדירות, אין טעם
לקחת".
תפקידו של החובש המוטס הוא להיות יד ימינו של
הרופא. רובם של החובשים המוטסים שירתו בצה״ל
כחובשים קרביים, התנדבו לשירות מילואים ביחידה,
ולאחר שעברו הכשרה מיוחדת לפינוי בהיטס, הגיעו
לתפקידם. "הרופא מנתח בשטח, החובש מגיש לו מכשי־
43
