ריס, מוהל חומרים, מכניס אינפוזיה", מסביר עמית,
החובש. "לפעמים, כשרופאים נכנסים למעין הלם ראשוני
- בעיקר רופאים שאינם עובדים עם פצועי טראומה -
החובשים, שהם בעלי ניסיון נרחב בנושא, ׳מעירים׳
אותם, מזכירים להם את הדברים הראשונים שצריך
לעשות".
עמית, חובש מוסס בגף, ממלא תפקיד שרק יחידי סגו-
לה מניעים אליו ־ הוא אחראי על כל נושא הכשרתם של
החובשים המילואימניקים לפינוי בהיטס - תפקיד שהגיע
אליו בזכות נסיונו הרב בפינויים, "ראש גדול" מאוד,
וכושר אירגון יוצא מן הכלל.
"בפיגוע כפר דרום למשל", מספר ד״ר סי, "הגיבור
האמיתי בעיני הוא עמית. אני הייתי בשטח וטיפלתי בפ-
צועים, אבל הוא זה שניהל בעצם את האירוע מהעורף. זה
כלל גיוס מהיר של צוותים למסוק, אירגון ודיווח בקשר,
הכוונה לבתי־חולים, הדרכות לכל החובשים. אנחנו מחפ-
שים אנשים כאלה, שמפעילים שיקול דעת נכון גם ברג־
עים נוראים, ויידעו לא רק לרוץ לשטח לטפל בפצועים,
אלא נם למלא תפקיד אולי פחות הירואי, אבל נחוץ לא
פחות".
באותו בוקר של כפר דרום, עלו ד״ר ס׳ וסגנו, סנן צ׳,
כחוליה על היסעור, והניעו למקום תוך כ־03 דקות מרגע
הפיצוץ. ס׳ וצי תפסו פיקוד על הקרקע, וניסו לשמור על
קודרות ככל האפשה״היתה שם אנדרלמוסיה שלמה",
מספר ד״ר סי. "אני עצמי קבעתי מוות לשני בני־אדם. הצ-
ווח, תחת אירגונו הראוי לשבח של צי, תיפקד ביעילות
מירבית, כפי שתורגל יעל יבשי פעמים כה רבות. לאחר
מיון ראשוני, ואיך אתה יכול בכלל להגיד את המלה ׳מיון׳
על דבר נורא שכזה, שבעה פצועים עלו על היסעור. תוך
כדי הניע עוד מסוק, ר01 פצועים נוספים הועלו עליו,
מתוכם שלושה פצועים קשה. המסוק היה עמוס, שלושה
רופאים, סגן צי, לוחמים. מה שאיפיין את האירוע הזה
היה הפציעות הקשות מאוד: קטיעות, כוויות, איבוד
דם רב. היו שם בלגן ופאניקה, ריצה לא מאורגנת למסו-
קים - אלה תנאים קשים מאוד. היינו צריכים להשליט
סדו, להרגיע את כוחות הקרקע והאזרחים, ובאותו זמן
להפעיל שיקולים מקצועיים".
השיקולים שמפעיל הרופא בשטח, שונים לפעמים
בתכלית מהשיקולים שיפעיל בעבודתו בחדר־המיון.
הכל תלוי בנסיבות. סכנה לזיהום, למשל, בכלל לא מש-
תקת תפקיד בשטח. "צריך לדעת מתי לעזוב הכל ולקחת
את הפצוע ישר לבית־החולים", מסביר דייר עי. "אם נשת-
הה בשטח, אנחנו עלולים לגרום למותו. אפשר אמנם לע-
שות כל מיני דברים במסוק, כמו להכניס אינפוזיות למ-
של. אבל יש בעיה בגלל הטלטולים - צריך לקבע טוב
את הצינורות ולפעמים לא מצליחים להחדיר את המחט
כמו שצריך. בפגיעות דימום חייבים לטפל ולעצור על ה-
קרקע. זה הדבר הראשון שעושים אחרי שמסדירים.את
הנשימה. אם צריך, אנחנו לא מהססים לתת דם, שנושאים
איתנו בצידנית, דם אוניברסלי מסוג 0.
"בפגיעת ראש, עד כמה שזה נשמע מוזר, יש לנו מס־
פיק זמן לטיפול. אפילו אם יש דימום, כלומר, קריש דם
תוך גולגולתי, עדיין יש פרק זמן עד שהמצב יתחיל
להיות קריטי. איבוד דם, לעומת זאת, זה דבר שקוטל,
חייבים לעצור אותו. יש דבר שנקרא ׳שעת הזהב׳ - זה
הזמן שבין הפגיעה לבין ההידרדרות הראשונה והסופית
של החולה. זה זמן לא מוגדר שיש לנו כדי לטפל בכל ממי
פגיעות קטנות לכאורה - אבל כאלה שיכולות להרוג את
הפצוע אם לא מטפלים בהן מיד.
"יש חשיבות רבה לכך שהאנשים שבאים לעבוד כאן,
יהיו אנשים בעלי ידיים מיומנות ואומץ לעשות החל-
טות, לא תמיד לפי ההנחיות", ממשיך דייר עי. "לפני כש-
מונה חודשים, ממש בתחילת הקיץ, נקראנו לחלץ מלב
ים ילד שטבע. ילד ירושלמי, בן וו, שקם ועזב את
הבית ונסע לחוף ירושלים בתל־אביב בלי ידיעת ההו-
רים. אף אחד לא יכול היה להניע אליו בגלל הגלים.
הלוחמים ירדו אליו בכבל, לתוך ים סוער, והוציאו אותו.
הוא כבר היה הרבה זמן בתוך המים, ולמרות זאת, המ-
גמה היא לא להכריז על מוות במקרה כזה, מכיוון שש-
הה במים קרים ולפעמים הקור יכול לשמר את הגוף עוד
זמן מה. כל עוד לא מחממים את הנוף לטמפרטורה נור-
מלית, הוא נחשב תי, למרות שלא היו לו לא נשימה ולא
דופק. טמפרטורת הים היתה 02 מעלות, וכן טמפרטורת
הנוף שלו.
"בדרך כלל, במצב כזה, צריך לנחות כדי לבצע
החייאה, כי בטיסה אפשר בטעות להכניס את הצינור
לוושט ולא לקנה הנשימה. אני עשיתי את זה באוויר.
עם כל הרעידות של המסוק, במכה אחת, הכנסתי את
הטובוס )צינור אוויר( לקנה. מלכתחילה הסיכוי להציל
אותו היה קלוש ־ נסיונותינו עלו בתוהו, למרות שהמשיכו
את הטיפול בבית־החולים וניסו לחמם אותו. אבל ה-
החלטה המהירה, אולי אף בניגוד להוראות, היא החשו-
בה. במקרה אחר אולי היתה מצילה חיים".
"נכון שיכולתי להיות רופא רגיל במילואים", אומר דייר
מי, בן 83, תשע שנים ביחידה. "אבל אני כנראה כזה שמ-
חפש את הריגושים ברפואה דחופה, למרות שיש לי מס-
פיק מזה בחדר־מיון יולדות ונשים. ואולי זה איזשהו ניס-
יון לדבוק בנעורים. את בטח מתארת לעצמך שאשתי
היתה שמחה אם הייתי עוזב את היחידה".
למשפחתו של מ׳ דווקא יש סיבה טובה להיות חרדה
לגורלו, לאחר המקרה שקרה בדצמבר לפני שנה. "נקראנו
לחלץ חייל, שנפל ב׳קניון השחור׳ ביום גשום וקר. כשה-
גענו לשם, התברר שאי אפשר לחלץ אותו - יחידת פינוי
רמת הגולן ניסתה להגיע אליו ולא הצליחה. רופא ירד
אליו ולא הצליח לטפל בו, אפילו לא להכניס לו עירוי -
למעט קיבוע. החלטנו שאני ארד יחד עם הצוות, כדי
לראות מה אפשר לעזור למטה, על הקרקע".
ברוב המקרים, מקבלים כבר בדרך אל האירוע מידע
על המצב בשטח ויודעים, פחות או יותר, לקראת מה הול־
כים. הרופא או החובש שנמצאים בשטח, מיידעים על סוג
הפציעות, מצב ההכרה, כמה פצועים, האם זקוקים ל-
החייאה - או שהמצב קל יחסית וצריך רק לפנות לבית־
החולים.
"אמרו לנו שהוא פצוע קשה וההכרה שלו לא יציבה",
ממשיך מי. "אמרו לנו שחשוב לפנות אותו כמה שיותר
מהר, כי חושדים שיש לו פגיעת ראש רצינית, והזמן פועל
לרעתו. כשהגענו מעל המקום, הסתבר שאין אפשרות לנ-
חות. היינו חייבים לרדת כולנו בכבל. מזג־האוויר היה של
אמצע דצמבר: גשום, קר מאוד, רוחות חזקות. לבשנו את
הציוד על הגב, תרמילים, אמצעי חילוץ ואמצעי החייאה,
וירדנו למטה על כבל ארוך מאוד - משהו כמו 06 מטר מה-
מסוק. כשהגענו עד תחתית הכבל, היינו צריכים להתחיל
לטפס עד מקום שכיבתו של הפצוע ־ מקום קשה מאוד
להגעה, עם סלעים ענקיים לטפס עליהם וצמחייה עבותה
וחושך, ועוד איזה חושך. כך טיפסנו בסביבות מאתיים
מטר עד שהגענו אל הפצוע. התברר שמצב ההכרה שלו
מעורפל. הוא עוד ענה פה ושם, יכול היה להניד את שמו,
אבל מיד היה שוקע".
הצוות החל לטפל בפצוע, כשחלק מהלוחמים אוחזים
באלונקה בגלל המשטח המשופע, וחלקם מאירים את
האיזור בעזרת נצנצים. מי, בעזרת עמית, החובש המוטס,
חיברו את הפצוע לעירוי וקיבעו אותו מחדש לקרש גב
וצווארון. אז הודיעו למסוק שהם מוכנים לעלייה, והתחי-
לו ללכת למקום שהמסוק יוכל להוריד את הכבל. עד כדי
כך צר היה הקניון.
"התחלנו ללכת לכיוון השפך של הוואדיון הזה לכנרת.
הנענו עד נקודת חבירה עם המסוק, והמכונאי המוטס הו-
ריד את הכבל והעלה אותי ועוד לוחם אליו. כאן החלו
הצרות האמיתיות. בגלל הרוחות החזקות והאורך העצום
של הכבל, התחלנו להסתבסב עליו במהירות פנטסטית.
אי אפשר היה אפילו להחזיק את הגוף צמוד לכבל - הרת־
מות הן אלה שהחזיקו אותנו בעצם. בנוסף, הוטחתי
45
