46
ד״ו ד , קטוע וגל, סגד מעגל במצרים
"הטייס שכב חבול בבור העמוק והחשוך", מספר
דייר די, סרן במיל׳, "ויכולנו לרדת אליו רק באמצעות
סנפלינג״. המשפט הזה יכול היה להיות משפט רגיל
נוסף מתוך רפרטואר החילוצים בגף פינוי בהיטס. אלא
שהמספר, דייר די, הוא רופא מוטס קטוע רגל.
ממשיך דייר די: "הטייס החליק בעיצומו של ניווט
לילה, שערך עם טייס נוסף באיזור מערות בית־נוברין,
לתוך פתח בור עתיק לאגירת מים. הוא שבר את ידו ונ-
חבל בכל תלקי גופו, והיה חשש לפגיעת ראש. פתח המי
ערה היה צר, ואי אפשר היה להשתחל לשם בכבל ממ-
סוק מרחף. לכן ירדנו אליו בסנפלינג, לוחם היחידה
ואני, והצלחנו להביא אותו למעלה".
דייר די, בן 74, אורטופד מבית־החולים הדסה עין־
כרם בירושלים, נפצע במלחמת ההתשה בשנת 0791,
בהיותו לוחם חי״ר בשירות סדיר. "במהלך פשיטה
על האי שדואן, דרומית לשארם א שייח׳", הוא מספר,
"התקדמנו תוך כדי הפצצה, לעבר המגדלור שעל האי.
לפתע, נקלענו לשדה מוקשים שלא היה מסומן
במפה". ד׳, ועוד שניים מחבריו, איבדו רגל. חבר נוסף
שלהם נהרג. בתור לוחם "מורעל" וקיבוצניק, הגרוע
ביותר לגביו היה, שלא יוכל להיות יותר חייל קרבי
אמיתי, ושבבית, בקיבוץ, ייגרעו ממנו הדברים הרגי־
לים כמו לעבוד או לנסוע בטרקטור. "בתוך תקופת
השיקום, שארכה כמה חודשים", הוא מספר, "הייתי
חייב, בנוסף להסתגלות למצב הפיזי החדש, לעשות
לי סוויץ׳ במוח ולהתרגל לרעיון שאצטרך לנתב את
המשך חיי לקריירה שאין בה מאמץ פיזי גדול מדי.
הפציעה הכריחה אותי לעשות דברים, להשלים בג-
רויות וללכת ללמוד למשל, מה שלא הייתי עושה
באופן נורמלי מיד עם השחרור מהצבא. באופן טבעי,
כתוצאה מהפגיעה שלי, נמשכתי אל לימודי הרפואה,
וסיימתי התמחות באורטופדיה. לימים, הרופא שפינה
אותי אז ממצרים, התמנה למנהל המחלקה שלי
בהדסה".
רגלו של די, שנכרתה מתחת לברך, הוחלפה בפרו־
טזה, ועם הזמן לא ניכרה בו אפילו צליעה קלה. במהלך
מלחמת לבנון, בעבודתו בבית־החולים עם חיילים שנפ-
צעו בנסיבות דומות לשלו, הבשילה בו ההחלטה לחזור
ולתרום בשירות מילואים. "לא התעקשתי להוכיח דבר,
פשוט רציתי לחזור לתיפקוד מלא", הוא אומר. באותה
עת הכיר את הקרפ״ר )קצין רפואה ראשי( דאז, ערן
דולב, שיעץ לו להצטרף לקורס קציני רפואה.
"סיימתי את הקורס", הוא מספר, "וניתנה לי אפש-
רות לבחור שיבוץ. בחרתי להגיע לכאן, ליחידת החילוץ
של חיל־האוויר. תמיד הייתי ספורטיבי, לא ויתרתי על
תחביבים ישנים שלי למרות הפציעה, כמו טיולים וכי
דורעף למשל. לכן נראה לי הכי טבעי לבוא למילואים
ולעסוק בפעילות אמיתית, באקשן, ולא לשבת במיר־
פאה סתם".
במשך שמונה שנותיו ביחידה, הספיק ד׳ להשתתף
בפינויים ובחילוצים רבים, מהם הוא זוכר אירוע מיוחד,
שנרם לו תחושת "דז׳ה־וו" ממש: "לפני כשש שנים
הוזנקתי לטפל בפצועי פיגוע הירי על מטיילים ישרא-
לים במצרים, שרוססו על־ידי מחבלים שחדרו לאוטו-
בוס שלהם. התארגנו קבוצת רופאים, טסנו לקהיר,
משם הגענו למקום בריפים מצריים, והקמנו בית־חולים
שדה על מטוס הרקולס ישראלי שחיכה קרוב לשם. הנ-
סיעה למצרים, לטפל בפצועים במקום ממנו חזרתי אני
עצמי באלונקה 02 שנה קודם־לכן, ריגשה אותי מאוד.
הרגשתי שסגרתי את המעגל".
בעוצמה בצמחייה ובקירות הוואדי ונחבלתי. כך עלינו
וירדנו פעמיים. כשלבסוף הנענו למסוק, הייתי חבול ומ-
סוחרר לגמרי. זה היה כמו וורטיגו שלא יכולתי להתעשת
ממנו. שכבתי על הרצפה והורדתי את הסרבל. שפכו עלי
מים, ושום דבר לא עזר".
בינתיים העלו את הפצוע באלונקה עם לוחם אחר, ר
השכיבו אותו ליד מי. המסוק עלה ונחת למעלה על המ-
צוק, שם כבר חיכו רופאים של יחידת הפינוי האזרחית
של רמת הגולן. הם ניסו להחדיר לפצוע צינור אוויר לקנה,
ללא הצלחה.
"ראיתי שאנחנו הולכים ומפסידים את הבחור", מספר
מ׳ על הדקות האלה, שלא יכול היה לתפקד בהן. "הגעתי
אליו בזחילה, לא יכולתי ללכת, עמית הזריק לו חומר מר-
דים כדי שנוכל לעשות לו את האינטובציה)החדרת צינור
האוויר(. הוא היה מחוסר הכרה והשתולל, לא נתן להכניס
לו את הטובוס. היתה הידרדרות רצינית במצבו. הוא כבר
לא הניב ולא ענה ולא דיבר, אבל כל פעם שניסו להכניס
לו את הצינור לפה, הוא שלף אותו. אחרי ההרדמה הוא
נרגע מההשתוללות. הכנסתי לו את הצינור לקנה הנשימה
כשאני בעצמי בחצי הכרה.
"נתתי לטייס הוראה להמריא משם ישר לבית־החולים.
בזמן הטיסה הקשבתי לריאות והיה לי חשד, שלא את
הריאות אני מנשים, אלא את הקיבה, בגלל הטלטלה או
חוסר הקיבוע. הוצאתי את הטובוס, וניסיתי להכניס אותו
שוב. אבל אז הוא התחיל להקיא, ועכשיו באמת כבר אי
אפשר היה לראות כלום שם. ניסינו לשאוב, אבל כלום לא
עזר".
הפצוע הפסיק לנשום, ואז החליט מ׳ לעשות לו
"קוניוטומיה", מונח רפואי שפירושו ביצוע חתך בגרון ו־
הכנסת צינור אוויר ישר לקנה הנשימה דרכו. "וכך, כשאני
שוכב במקביל לפצוע ומתרומם מדי פעם, לא מצליח
עדיין להתאושש מהוורטיגו, וכשהצוות המצוין עוזר לי,
קיבענו את הצינור והוא חזר לנשום.
"הבאנו אותו לרמב״ם כשהוא לפחות נושם. אחר־כך
הסתבר שהבחור חזר לעצמו ממש מהר, וכבר אחרי שלו-
שה ימים ירד מהמיטה. אחרי קצת יותר משבוע כבר
שוחרר לביתו. היה ברור לנו שאם לא היינו עושים את
הקוניוטומיה הזו באוויר, הבחור היה פשוט מת".
תנאי חשוב לשירות ביחידה, הוא שיכולים להזניק
אותך בכל רגע לשירות. כך למשל אירע במבצע שלמה,
בו השתתף גף פינוי. "בהתראה מאוד קצרה גייסו אותי,
ותוך זמן קצר מאוד המראנו", מספר דייר א׳. "לא ידענו
לפני־כן לקראת מה אנחנו הולכים, רק תוך כדי הסבירו
לנו. היה לי בחור אחד במטוס, שהתפתל מכאבי בטן,
ולא ידענו מה העניין. כבר הכנו את הצוות בארץ שיחכו
לו ויפנו אותו לבית־החולים, ברגע שננחת. כשנחתנו,
הוא רץ לשירותים כמו טיל, ויצא משם עם חיוך גדול.
הסתבר, שכל הטיסה הוא פשוט היה חייב לעשות את
צרכיו באופן דחוף, לכן כאבה לו הבטן, אבל לא הבנו
אותו, בגלל השפה.
"זה היה מאוד מרגש, למרות שחוץ מלשמור שהכל
יהיה בסדר ולמרוח משחה נגד דלקת עיניים, לא טיפלתי
ממש", מספר דייר מי. "האמת היא, שקיוויתי שתהיה לי-
דה במטוס, ואני בתור רופא נשים, אהיה המיילד. כמובן
שיותר טוב שלא היתה, אבל קצת קינאתי ברופאים שהיו
על מטוסים אחרים וכן יצא להם".
"אתה תמיד חושב שהזמן עד ההגעה לאירוע עובר
לאט יותר מכפי שהוא עובר באמת", מסכם דייר עי. "כש-
מגיעים ומתחילים לטפל, פתאום הזמן מתחיל לרוץ. לא
מתרגלים אף פעם. כל פינוי הוא אירוע מסעיר, האדרנלין
משתולל בדם. מפחיד לפעמים, מרנש כשמצליח, ועצוב,
עצוב מאוד, אם למרות שניסינו, דבר לא עזר".
